"אני רוצה שתעלי על הכתב את הזיכרונות שלי ממחנה ההשמדה אושוויץ, למען נכדיי ולמען הדורות הבאים, שלא ישכחו פרק חשוב בהיסטוריה של עם ישראל, ושהזיכרון יהיה חקוק על לוח לבם בדיוק כפי שהוא חקוק בנפשי ובלבי שלי".

הבטתי ארוכות באיש החביב והשחוח, שישב מולי על ספת עץ רעועה, פוכר את ידיו במבוכה. הזמן הותיר את עקבותיו על פניו הטובות, ונדמה שכל קמט בהם אוצר בקרבו פרק מסיפור חייו של חיים.

"יהיה לי לכבוד", השבתי, "נוכל להתחיל בעוד כשבוע". שילבתי את אצבעותיי בכף ידו הגרומה ונפרדתי ממנו לשלום.

בכל יום רביעי חיכה לי בקוצר רוח, משל היו כל חייו תלויים באותה פגישה. בעיניים בורקות היה מקבל את פניי ומציע מיני מאפה שהכינה סופיה, אשת חיקו האהובה. בכל יום רביעי היינו חוזרים למוראות המלחמה ההיא, ליום שבו גורשו הוא ובני משפחתו מביתם שבמרכז סלוניקי והועברו לגטו בפאתי העיר, בסמוך לתחנת הרכבת, לרגע הנורא שבו גזרו את דינם והודיעו להם על נסיעתם לפולין בהבטחה שקרית ומגוחכת ששם יהיו להם חיים חדשים וטובים.

חיים עצר את שטף דיבורו ונשם עמוקות. "בואי נפסיק עכשיו, אני עייף", ביקש, "נמשיך בשבוע הבא".

בשבועות שבאו לאחר מכן הוסיף ותיאר חיים כיצד נשלחו באישון לילה למחנה הריכוז, בקרונות של רכבת צפופים ומצחינים, אל עתיד מעורפל ובלתי ידוע,  ואיך הפרידו אנשי האס.אס. הפראים אותו, את אחיו הבכור ואת אמו מאביו, דקות ספורות לאחר שירדו מן הרכבת ("צרחותיהם מקפיאות הדם עדיין מהדהדות בראשי, הם שיסו בנו את כלביהם האימתניים, ודחקו בנו ללא רחם").

ממשפחתו של חיים לא נותר שריד. על אדמת פולין איבד את כל עולמו. אמו נפטרה ממחלת הטיפוס חודשים אחדים לאחר שהגיעה למחנה, אביו נשלח למחנה עבודה, אך כוחותיו לא עמדו לו, והוא מת מרעב ומאפיסת כוחות. אחיו הבכור הומת בתאי הגזים.

בשנת 1949 עלה חיים לארץ, נישא לסופיה, בת סלוניקי, שאיבדה אף היא את כל משפחתה במלחמה, הביא לעולם שלושה ילדים, ועבד למחייתו כנגר.

פרקי עדות מצמררים נרשמו מתוך המפגשים בינינו. במהלך העבודה על הספר ולפני כתיבת הפרק המרכזי על הישרדותו המופלאה במחנה ההשמדה, נפטר חיים והוא בן 72. הכתיבה הופסקה, לצערי, והעדות נגנזה.

נפלה בחלקי זכות גדולה להכיר איש נפלא ומיוחד, וללמוד ממקור ראשון פרק חשוב בתולדות הקהילה היהודית בסלוניקי.

ואקורד לסיום: בכינוס מיוחד לזכר השואה, שנערך לפני שנים אחדות בשכונת נווה צדק, פנה אליי בחור צעיר ואמר: "שלום, שמי איתן. שמעתי שאת כותבת ועורכת סיפורי חיים וזיכרונות אישיים. סבא שלי רוצה להעלות על הכתב את זיכרונותיו ממחנה ההשמדה טרבלינקה, אבל הוא חולה מאוד ואני חושש שמשאלתו לא תתגשם". טפחתי על שכמו של הבחור ברכות והשבתי: "אל תמתינו, השנים חולפות, והניצולים מזדקנים, ולמפעל ההנצחה יש חשיבות עצומה לנו ולדורות הבאים אחרינו. אל תמתינו, שלא יהיה מאוחר מדיי...