האמינו לי, גברים זו הבעיה הקטנה שלי. מהי הגדולה? שלפני שנה נשארתי כמעט בלי חברות בכלל ■ איך זה קרה ואיך יצאתי מזה ■ ומה הקשר לאח הגדול
צילום: ענבל מרמרי. דוגמנית: מור יצחק
הסנונית הראשונה היתה החברה ההיא שלא אהבה את הבלוג שלי. במקרה, גם היא כותבת במקצועה. אחרי שנים של עריכה, התחלתי לכתוב וזה ריגש אותי מאוד. היא התעקשה לא לקרוא. "אותך אני אוהבת מאוד", נעצה בי עיניים עגולות, "רק את הכתיבה שלך אני ממש לא יכולה לסבול".
"אבל אני כותבת רק על עצמי, לא על עניינים שברומו של עולם, לא על פוליטיקה, כלכלה, או ספרות", עניתי, "על מה שמטריד אותי, על מה שאני מדברת איתך במילא ביומיום".
"כן", ענתה לי, "אבל את כותבת לא מעניין".
מתישהו ובאופן מפתיע ביותר, התחלתי לקחת את זה אישית. חברה משותפת ניסתה להסביר לי שההיא לא מתכוונת לפגוע. אלא שאני התעקשתי ברוב רגישותי להיפגע. התרחקתי, ובסופו של דבר, אחרי עוד כמה מדקרות, מחקתי אותה מחיי. אחריה היתה החברה עם בעיית הטלפוניה. היא לעולם לא היתה מתקשרת מיוזמתה וגם לא היתה חוזרת. היחסים איתה היו בגדר חיזור מפרך, מתיש, שתגמול מועט מאוד בצדו, כיוון שתחומי העיסוק וההתעניינות שלנו הלכו והתרחקו עם השנים לשני קצות הסקאלה, בעודה הופכת לבטטת–כורסה, ואילו אני - ליצור חסר מנוח שלא יכול לשבת על התחת לשנייה. השלישית היתה הממדרת. היה לה עיקרון לא להפגיש בין חברות - או שמא לא להפגיש אותי עם השאר. אני הייתי הכבשה השחורה והבלתי רצויה באירועים, אם מטעם שלא באתי בפורמט זוגי, אם מטעם שבאתי בפורמט קולני, אם מטעם אחר שלא פענחתי עד היום.
והיתה גם זאת שנהגה לעבוד איתי יחד מדי יום, בבתי קפה, כל אחת בלפטופה - אבל מרגע שהפציע גבר בחייה, לא ראתה אותי ממטר. וההיא שאהבה מאוד לצאת לבלות ולסגור עניינים מראש, אבל ברגע שנכנס למכ"מ שלה סטוץ לילי פוטנציאלי, ביטלה (ברור!) את כל התוכניות. וזאת שסמכה עליי שאת כל יחסינו אתחזק אני ואתקשר יום יום, וכשיום אחד נשבר לי והפסקתי - פשוט לא שמעתי ממנה עוד. ואלה שהיו איתי באש ובמים בעיקר כשהיה לי רע, וסבלתי ובכיתי בדאון ההיסטרי, וידעו לנחם ולתמוך, אבל כשקמתי על רגליי החטובות ושגשגתי טיפה (לא, זה היה בלי גבר ספציפי דווקא, תתפלאו), והתחזקתי ושמחתי וצחקתי, פתאום חלפו עם הרוח ולא טלפנו יותר לשאול לשלומי המשופצר.
וכך מצאתי את עצמי לפני שנה בערך, במצב חדש ולא מוכר לי של אושר יחסי (טפו טפו), בדירה חדשה ומשופצת - וכמעט בלי חברות. ובשבילי זה היה מצב ממש בלתי נסבל, כי החברות שלי היו מאז ילדותי כמעט העיקר בחיי, וגם בנישואיי המפוארים תמיד נשמר להן מקום של כבוד. אף פעם לא היתה לי חברה של 'זוגות' - הקונספט הזה היה תמיד מאוס בעיני. וזה נראה לי מטורף שלמשל קשר של 35 שנה (!) כולל תמיכת אינסוף מצדי נגמר בגלל קמצנות סלולרית.
"חברות אצלי היו, היו כמו קשר דם. כמו לחתוך את הידיים של שתינו ולערבב את הדם, כמו ברית קדושה, הרבה יותר חשובות מגברים - כי גברים באים והולכים וחברות נשארות, כי נאמנות לחברות היא מעל לכל, כי נשבענו זו לזו, כי... ואז התברר שאני היחידה שחושבת ככה".
הפסיכיאטר שלי צוחק. "זה חלק מהכפייתיות שלך", הוא אומר, "אבל אל תדאגי, נטפל בבעיה הזאת. בתוך חודשיים לכל היותר, תראי את הדברים באור אחר".
"אבל אני לא רוצה לראות את הדברים באור אחר. אני לא רוצה שערכים שגדלתי עליהם כמו חברות ונאמנות ייעלמו לי מהלקסיקון ומהחיים".
"כמו שאני רואה את זה, חברות היא בסך הכל אינטרסים. אנשים נשארים בחייהם של אחרים, כשהם מרגישים שהם מפיקים מהם תועלת. זה פשוט מאוד. אין כאן יותר מזה", הוא מסכם ומגיש לי את המרשם לתרופות שיגמלו אותי מהכפייתיות שפירושה בין השאר רדיפת מוסר, צדק, אמת, נאמנות ועוד כמה מילים שאינן שמישות עוד בימינו.
■ ■ ■
עכשיו כבר אפשר לספר שהכתבה שמתפרסמת השבוע במגזין את, חברע, היתה אחת הסיבות שבגללן לקחתי הפסקה מהכתיבה בעיתון. כלומר, היא היתה הכתבה הבאה המתוכננת אצלי - כשהרגשתי שאני פשוט לא יכולה לכתוב אותה מרוב שהנושא ישב עליי כבד. רציתי לכתוב כבר די הרבה זמן על הנתק ביני ובין החברות שלי, שכמה מהן ליוו אותי מילדות, ואחרות מתקופות מאוחרות יותר והיו לא פחות צמודות, ואיך נותרתי פתאום בלי חברות, בלי המשענת החשובה ביותר בחיים שלי, וכרגיל אצלי נתתי לזמן שיעבור כדי שאוכל לכתוב על מה שקרה לי מנקודת מבט מרוחקת ושקולה יותר בלי להט ועצב ועומס רגשי גדול מדי, ושאפילו ייצא קצת מצחיק. ובכל זאת, גם אחרי שנה, לא הצלחתי. ממש נכנסתי למשבר רק מהאפשרות שאתמודד עם הסיפור הזה. עברו חודשיים ועוד טיפול אצל הפסיכיאטר ועוד חיזוק מחברותיי החדשות, עד שיכולה הייתי להתבונן על כל הפרשה כעוד שלב בחיי, שלב חיובי אפילו, שלב שצריך לעבור, שלב שקידם אותי כמו כל שאר אבני הדרך הקשות שבעצם היו שיעור וכאבי גדילה הכרחיים. או בעצם אולי לא הכרחיים, אבל היום אני מתבוננת בהם בחיבה ובעין משועשעת וצינית ומרגישה שיש לי יתרון קטן על פני מי שלא עברו אותם.
התוצאה היא לדעתי אחת הכתבות הטובות שכתבתי ואולי הטובה מכולן, כי באמת, כתבתי אותה בדם לבי. בסוף יצא שכתבתי די מעט על עצמי - אבל את העיקר - ובעיקר ראיינתי נשים על חברויות הרסניות, על חברות 'נפש' שבגדו באמונן, שפגעו בהן, שהרעילו את חייהן, ששיקרו להם שקרים שאין עליהם כפרה. המצחיק הוא - בעצם העצוב - שבכל מקום שסיפרתי שאני עובדת על הנושא הזה, כולן רצו להתראיין. מהקופאית בסופר, דרך המניקוריסטית, פקידת הבנק שלי, יו ניים איט. כולן שפעו סיפורים מהגיהנום על נשים רעות. המעניין נבע ונבע. וגם אחרי שהתפרסמה, ביום שני, כבר קיבלתי מלא מיילים מזדהים מנשים. כנראה נושא רגיש במיוחד, ואף בוער, כלשון הימים האלה.
■ ■ ■
פתאום, באיזשהו שלב, קלטתי שכשם שאני מחמירה עם גברים ומעיפה כל גבר על הפאלטה הראשונה - לא מחזיר טלפון בטווח של חצי שעה, אומר משהו לא במקום (כל מילה שהיא פחות מהערצה מוחלטת), מבטל פגישה בלי סיבה מוצדקת (מות אמו), בוחר באמצעי תקשורת לא לגיטימיים (ס.מ.ס) - כך אני מקלה עם חברותיי בטירוף, והן טרטרו אותי על ימין ועל שמאל, זלזלו בי, ירדו על כל צעד שעשיתי, צחקו על כל הרגליי, הליכותיי ובגדיי, ביטלו והבריזו לי מדי יום ביומו ובאופן כללי עשו ממני קרקס. אלוהים יודע איך הגעתי למצב הזה כאשה סופר–אסרטיבית, כאשר יחסי העבודה שלי מעולם לא נראו ככה, במשפחה עם הילדים בחיים לא הייתי כזאת, גם לא עם הוריי. אולי באמת פיתחתי תלות מיוחדת בחברות. אז יום אחד פשוט הפסקתי עם זה. תפסתי את עצמי ואת האבסורד שבהתנהגות שלי, התעוררתי, אמרתי לעצמי בגששית: מיא נשמה, את תקבלי את הכבוד המגיע לך, והפסקתי להתנהג ככה. ופחות או יותר כולן נעלמו (חוץ משתיים–שלוש שמלכתחילה לא התנהגו כך).
אחרי שמצאתי את עצמי עירום ועריה, במצב שאפילו כשרציתי לצאת לשתות קפה בחוץ לא היה לי למי להתקשר, הייתי חשדנית מאוד בבחירת חברות חדשות. התהליך היה אטי. מילת המפתח היתה הדדיות. לא עוד אני המטלפנת הבלעדית, לא עוד מתאמת הבילויים, לא עוד ספקית שירותים. וגם, חיפשתי נשים כערכי - עצמאיות, עם זמן פנוי, לא שפוטות של גברים, לא תקועות בבית מול הטלוויזיה, בלי רגשי נחיתות מפה ועד להודעה חדשה, עם ערכים דומים לאלה שלי. ובעיקר, נשים שחיות טוב וכאלה שיפרגנו ולא יתקעו לי מדי פעם איזו הערה ארסית - על הרגלי הטיפוח הקפדניים שלי, על המאמנת האישית, על דברנותי, על הקניות הרבות (והמנומקות!) של בגדים ונעליים ועל כך שאשה בגילי ובגודלי מצטלמת לעיתון - דבר ש'חברותי' הישנות עשו בחופשיות. האמת שהופתעתי מעומק הקרבה שאפשר להגיע אליה כשמתחילים קשר בגילנו. תמיד חשבתי שחייבים להתחיל עם העניין הזה ביסודי! והחברות החדשות שלי קירבו אותי ונפתחו אליי וסיפרו לי את סודותיהן הכמוסים ביותר. סיפורי חיים שלמים. זה היה מרגש, מעורר הזדהות ואופטימי.
■ ■ ■
שתבינו, הייתי בטוחה שאני כבר אזדקן עם החברות האלה, שהן ילוו אותי עד המוות. עוד לאחת מהן - הפמיניסטית המוצהרת, שפגשה את שמש העמים, כלומר גבר, ומחקה אותי לכן מחייה - היה פעם רעיון עוועים של בית–זקנות שבו נגור כולנו בעתיד. גם לילדים שלי תמיד הטפתי להיות סופר–ותרניים עם החברים שלהם כבר מהגן, כי הייתי בטוחה שאלה חברויות לכל החיים, כמו אצלי. היום אני חושבת שגם הם למדו שיעור חשוב: שבנאדם בשום אופן לא יכול לחיות בלי חברים - אבל שחברים אפשר לעשות בכל גיל, ושמערכות יחסים צריך לבחון מדי פעם ולא לתת להן פשוט להידרדר מחוסר תשומת לב.
כשראיינתי נשים לכתבה שמעתי - כצפוי - סיפורים הרבה יותר מזוויעים משלי. איך אצלכן? אשמח אם תספרו לי בתגובות. לאילוסטרציה, בכל מקרה, והחלטתי ללכת על הביטוי העתיק של חברה שתוקעת לך סכין בגב ולהצטלם עם חרבות. פניתי לבניי היקרים ושאלתי אותם איפה הפגיון החד שקיבלו במתנה לפני שנים מאיפשהו והחרמתי להם לאחר שכמעט שיספו זה את גרונו של זה, ובכלל אם יש למישהו מחבריהם אוסף חרבות וסכינים. שעל כך ענו לי: זה לקח טוב בשבילך. אין לנו מושג איפה תקעת את הפגיון הנ"ל, אבל תלמדי להבא לא להחרים סכינים מילדייך כי אין לדעת מתי תזדקקי להן. ולגבי שאר הסכינים - את מהבולה, כי לאחיך יש אוסף חרבות מפואר. פניתי איפוא לאחי מיקי המושיע בעת צרה ואכן בחרתי סכין וחרב נאות, לי ולמור יצחק שגם התראיינה בכתבה על משמעותה של חברות ואמרה דברי טעם - כמובן שבדרך הלא–ארוכה מדירתו לדירתי נפלה לי על הרגל הסכין היותר חדה (זו שאני מחזיקה בצילום) ופצעה אותי, ונותרה לי צלקת. האם סמלי?
כשענבל צילמה בחניון הדלוח, ממש נכנסתי לתפקיד, חשבתי על כל הרע שאנשים עשו לי - בחיים בכלל ובשנים האחרונות בפרט, ועשיתי פרצוף של קילרית נוקמת. אני חושבת שיצא מרשים. זו אחת מתמונות ה'משחק' שלי. יש כמה כאלה. ועם כל ההבעה הזועמת, סוף הסיפור שלי לגמרי אופטימי. בפועל לא יצאתי לשום מסע נקמה. כתבתי גם בעבר ואני תמיד אומרת וחושבת ככה: הנקמה הטובה ביותר היא פשוט לחיות טוב ולהצליח ולהיות מאושרים. ובמקרה שלי: עשיתי חברות חדשות ונהדרות, שמפרגנות לי. הן אמנם לא מכירות אותי מכיתה ג' ולא יודעות מהו המענה השנון שהשבתי בכיתה ו' למורה לתושב"ע באותה אפיזודה שבה הוציא אותי מהשיעור לאחר שקלט אותי מקלפת תפוז ומכינה מהקליפות מגן–שיניים דקורטיבי בצורת שיני–מפלצת - אבל הן קשובות לי ויודעות לנחם כשאני בדאון, שמחות בשמחתי, מפרגנות לצורתי ולאבזורי, אוהבות לצאת איתי לקניות ולעשות איתי ספורט, צוחקות איתי על כל העולם ולא כל שטות אצלן היא טרגדיה, וכמובן משתזפות באדיקות ושרויות בדיאטת נצח, בדיוק כמוני.
 פרידה הכט וחגית רימון במסיבה (שגם אני הייתי בה!)
פרט פיקנטי הוא שאחת החברות החדשות היותר קרובות שלי היא עו"ד חגית רימון, אשה רבת פעלים בזכות עצמה, חכמה ונהדרת, מגינה על זכויות נשים בהסתדרות ובעלת אתר אינטרנט לנשים, שהפכה לסלב בן–ליל לאחר שבת הזוג שלה, פרידה הכט, נחשפה שלשום כאחת ממשתתפות האח הגדול. פרידה למשל, נוסף לכל יתרונותיה, שהם יושר קיצוני, נדיבות ועזרה לזולת, היא גם אחת שמאוד מאמינה בחברות, לא רומנטית, בחברות–חברות, והיא סוחבת איתה חברויות של שנים, ולמשל בניגוד לכל גבר טיפוסי ונודניק כמו ההוא שהפריד ממש בכוח ביני לבית חברתי הכותבת, מאוד עודדה את החברות החדשה–יחסית של חגית ושלי. בין השאר השתיים נוהגות להעמיס אותי למסיבות–בנות מהנות ולשאר אירועים. ובמקרה של פרידה זה מוכיח את עצמו - למשל החברות הטובות שלה, יחד עם בנה, מפעילות את המסעדה שלה עכשיו, בשעה שהיא נמצאת בבית האח הגדול, וכמה אנשים יכולים כך בלב שקט לעזוב את העסק שלהם בידי חבריהם? אז כך שהמסקנה שלי היא כמו תמיד, שהחיים מלאים שיעורים - אבל רק למי שמוכנים ללמוד. וכמובן: הצביעו לפרידה. ■ |
תגובות (181)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
והנה סיפור: פעם הלכתי לנחם את חברת הילדות שלי במות סבה, זה זמן שלא התראנו, היא נסעה ל"טיול הגדול" עם החבר ואני עבדתי פה ...היא נפרדה מהחבר והמשיכה לטייל בעולם, בינתיים התחתנתי ...כשנפגשנו בבית סבה הייתי אחרי לידת בני הבכור- המשפט הראשון שבחרה לומר לי (באבלה הכבד...) היה כדלקמן:"יואו- לאיזה מידת מכנסיים את מתכוונת להגיע??????" את הצריבה והעלבון הזה לא אשכח לעולם, אני חושבת שכדאי לך להצמד לכאלה שטוב להם, מצליחים כמוך ושלמים עם עצמם!
הערת לי את המתים - אבל סבבה.
שבוע טוב.
מיא
חברה טובה ואהובה הפנתה אותי לפוסט שלך.
וגם אני מאוד מאמינה בחברויות בין נשים, גם אם הן לא תמיד תואמות או מתאימות לנו.
חברות ילדות לא נותרו לי - הפרק הזה תם, ולא סחבתי אף אחת מהן לבגרותי.
הדבר הנצחי היחיד בחיינו הוא משפחה - כי אותה אנחנו לא יכולים לבחור.
כל השאר נתון לבחירה, וחברות טובות הן בדיוק כמו כל מיני מערכות יחסים עם גברים:
אנחנו "מצפות" - וכגודל הציפיה כך גודל האכזבה.
אנחנו "נשענות" או מהוות "משענת"
אנחנו "תומכות" או "נתמכות"
אנחנו "מפרגנות" ומצפות "שיפרגנו לנו"
ועוד כהנה וכהנה..
ואז כמובן שאנחנו חשות "נבגדות", ושנועצים בנו "סכינים", ולמה היא לא מצלצלת ורק אני מצלצלת אליה...
בקיצור, יש לנו נטיה ילדותית משהו, ליצור איזה שהוא אידאל של מערכות יחסים, שאותו אנחנו משליכות הן על הגברים בחיינו והן על הנשים בחיינו.
ורק כאשר מתבגרים, אפשר לפתח מערכות יחסים בוגרות.
ואז גם מערכות היחסים הקודמות, שאינן בוגרות, אינן שוויוניות, מתבססות על ציפיות מוגזמות, ויתורים, חוסר אהבה עצמית וכד', מתפוגגות להן - פתאום הן כבר לא מתאימות.
וזה הזמן באמת ליצור קשרים חדשים, בוגרים, שוויוניים, מפרגנים - אנחנו כבר לא מצפים מהאחר לשקף אותנו. אנחנו רוצים בחברתו בגלל מה שהוא ולא בגלל מה שהוא יכול לתת לנו!
יש לי חברות נהדרות של שנים ארוכות, שאנחנו לא מדברות חודשים ארוכים, אבל כשנפגש זה יהיה כאילו לא התראנו שבוע.... ואין ציפיה, יש רק הנאה מעצם המפגש, והקשר והחיבה ההדדית.
ויש לי חברות שאני תמיד יכולה לסמוך עליהן שיעמדו לצידי, ממש כמו משפחה.
ויש לי חברות, שאני יודעת שנכנסו לחיי כי הן צריכות אותי כרגע בחייהן, והן יצאו מחיי בדיוק כפי שנכנסו.
ואולי להיפך, אני צריכה אותן כרגע בחיי, כי יש לי איזה שיעור ללמוד איתן. ואני מקבלת אותן, וחוגגת את מה שאפשר איתן בעכשווי.
ובעתיד לבטח יהיו לי גם חברות חדשות.
ואני ממש לא צריכה חיים סימביוטיים איתן.
קשרים אפשר ליצור בכל גיל - עם גברים, עם נשים.
אבל באמת שאין כמו חברות טובות.......
*
מעניין אותי איך ואיפה מרחיבים את מעגל החברות הקרובות.
לא רציתי לקרוא דעות חד צדדיות. לא רציתי לנחש איפה אני בין השורות.
אני כמובן לא חושבת שאת צודקת. אבל זה לא משהו שאנהל אותו מעל דפי הרשת.
אני אדם פרטי בכל מה שקשור ליחסים שלי.
רק דבר אחד קטן, ממש ממש קטן מפריע לי. איך את אף פעם לא לוקחת אחריות על דברים שקורים לך. כל החברות האלה שלך, כולן היו לא בסדר, רק את היית מושלמת?
קשה לי להאמין. וגם לשמוע תמיד צד אחד מכל אלה שראיינת לכתבה, כלכך לא אמין. בחברויות כמו בזוגיות יש שני אנשים במערכה. ולכל אחד מהם אחריות על הנעשה ביחסים. לטוב ולרע.
נאמנות זו הבעיה הכי קטנה.
אבל כאמור, זו את ודרכך להתמודד.
שמחה שטוב לך ושמחה עבורך על כל החברות החדשות.
וזה הולך ככה:
אנשים נכנסים לתוך חייך למטרה מסוימת, לתקופה קצרה או לכל החיים .
כשתדעי מי זה מי, תדעי גם מה לעשות בעבור אותו אדם .
כשמישהו נכנס לחייך למטרה מסוימת, זה בדרך כלל כדי לענות על צורך שביטאת. הוא מגיע כדי לסייע לך להתגבר על קושי כלשהו, כדי לספק לך הדרכה ותמיכה, לעזור לך מבחינה פיזית, רגשית או רוחנית .
זה נראה כאילו הוא נשלח אליך משמים וזו אמת .
הם נמצאים כאן כדי לענות על הצורך שביטאת .
ואז, בלא שעשית משהו רע או בזמן שאינו נוח לך, אותו אדם יגיד או יעשה משהו שיביא לקץ יחסיך איתו. לפעמים הם מתים. לפעמים הם פשוט מסתלקים. לפעמים הם עושים מעשה ומאלצים אותך לנקוט עמדה .
מה שעלינו להבין הוא שהצורך שלנו טופל, שחלומנו התגשם. ייעודם נסתיים .
התפילה שנשאת נענתה ועתה הגיע זמנך להמשיך הלאה .
לפעמים אנשים נכנסים לתוך חייך לתקופה קצרה, כי הגיע תורך לחלוק, לגדול או ללמוד. הם מביאים אליך ניסיון של שלווה או גורמים לך לצחוק .
הם עשויים ללמד אותך משהו שמעולם לא עשית .
הם מעניקים לך בדרך כלל כמות בלתי רגילה של שמחה. אבל רק לתקופה קצרה .
האמן בזה, זה אמיתי .
יחסים לכל החיים מלמדים אותך שיעור לכל החיים, דברים שאתה חייב להתבסס עליהם כדי לבנות בסיס רגשי מוצק .
התפקיד שלך הוא ללמוד את הלקח, לאהוב את אותו אדם וליישם זאת בכל יחסיך עם האחרים ובכל תחומי חייך .
אומרים שהאהבה היא עיוורת, אך הידידות רואה הכול .
תודה לך שאתה חלק מחיי, בין אם באת אלי למטרה מסוימת, לתקופה קצרה או לכל החיים .
יום מקסים
קראתי את הכתבה שלך
ואענה לך בחמשיר ידוע
יש חברים של יום יום
יש חברים של שבת
יש חברים פתאום
יש חברים של לתת
יש חברים של לקבל
יש חברים של תמיד
ואם יש מזל יש חברים של אמת
מבינה לליבך וברור לי שהיום את נמצאת במקום אחר
מבחינתי הערך חברות מתורגם לחברות עם עצמי
אני די סוליסטית בהחלטות בחוויות
אני לא אוהבת שיפוטיות על איך מה כמה ומתי
וחברות תמיד יהיו שיפוטיות כי הן יודעות הכי טוב בשבילך
יצא לי לשבת בקפה לשמוע איך אפשר שלא דיברו בקולניות כזו חברה מאוד "מפרגנת" אומרת לשנייה החיים שלך הרבה יותר"חרבנה" משלי והזוגיות שלך עם "גיא" אם תתחתנו תתגרשו מיד אמרתי לעצמי איזה מזל שיש לי את עצמי ואני שומרת ואוצרת לי את החוויות לא משתפת
האמיני לי מיא שאפשר לחיות גם בלי לספר ולקבל חיזוקים מהחברות תסתכלי במראה היא לא משקרת ובנוסף
גם ילדים קטנים אומרים את האמת
אני מראש מונעת מעצמי את האכזבה
האמת החברים הכי טובים שלי הם בני המין השני
הם מביני עניין לא מתוסכלים מקמט שיוצא להם לא מניפולטיבים מסתכלים בגובה העיניים לא בוחנים את המגף שמגיע עד הברך וקצת מעליה
הם אוהבים אותך כמו שאת לא מנסים לשנות או לגרום לך להשתנות אלא למען עצמך
מיא תמשיכי להנות מחייך שעושה הרושם שאת מאוד שלמה עם ההחלטות עם המראה ועם היופי שהטבע חנן אותך
וכמו שכברת אמרת חיינו מלאים בשיעורים בהתנסויות בסימנים כנראה שהגיעה שעת ההתרעננות הניקיון ולהוציא את הישן מחייך ולפנות מקום לחדש
אנשים נכנסים לחיינו כשאנחנו צריכים אותם ויוצאים כשתפקידם בחיינו הסתיים
מאחלת לך שנת 2011 מדהימה
לא יודע איך הייתי עובר תקופות קשות מאד.
אני רואה בהם נכס שאסור לוותר עליו. אצלי זה עמד במבחן המציאות. טוב לשמור על חברות.
אתמול הייתי בהשקת הספר החדש של אשר רייך, אנתולוגיה של שירי האהבה שלו מכל השנים - ואלה לא שירי אהבה דביקים, אלא מבט הומוריסטי ומפוכח על האהבה - ודיברו שם בערב על האהבה, וגם על זרע הפורענות שלה, על כך שאהבה טומנת בחובה את קצה, ואת הפרידה ואת האכזבה, ואת הכאב... חשבתי על זה שאולי הכאבים יותר גדולים מהאהבות, הסבל רב על העונג.
ומאז פרסום הכתבה אומרות לי עוד ועוד נשים (אתמול הבוטיקאית האהובה עלי בדיזנגוף) - למה לא שאלת אותי? למה לא ראיינת אותי? לכולם יש סיפורים לספר, לכולם יש כאב שהן נושאות, כולן נפגעו מנשים שהיו חברות טובות והיום כבר לא - ולהיפך, מאוד חשוב להן לעתים, לאקסיות, להמשיך ולפגוע.
אבל - וזה אבל גדול - באמת יש בו יופי בעולם, ואור, ואהבה, וטוב לב, ופרגון, ורק צריך לחפש אותם בעיני נץ, ולהתברך בהם כשמוצאים, ולהעריך אותם, כי אלה המתנות היקרות מכל. לא כסף, לא רכוש ואפילו לא נעליים.
כל כך נכון ואמיתי..
ואני כמעט בטוחה שיש מעט מאוד נשים שלא חוו על בשרן את מה שאת מספרת,
כל אחת וגירסת היא..
הסיפור של החברות היושבות על המדוחה ומחכות שיעשו עבורן,
הוא סיפור ידוע וכואב, במיוחד כשרק צד אחד משקיע ביחסים.
ואני מכירה את זה מקרוב.
לקח לי המון זמן להבין/ לראות באור אחר את החברות היודעות למצוא אותי רק כשהן צריכות..
ועוד יותר זמן להתרחק מהן ולנפות אותן מחיי.
היום אני מגיעה פעם בשבוע מעבירה חוג לציור ויצירה
בהתנדבות במוסד מסוים לילדים ..
נחשפתי לעולם אחר - עולם של טוב לב,
של עזרה לזולת, של חברות הדדית המתבטאת בערכים מדהימים,
ביושר, באמון עיוור.
בהתנדבות כמעט אינסופית לכל דבר,
למדתי מהם כל כך הרבה בשנה האחרונה.
אני מקווה שאצליח לקחת איתי אפילו רק חלק קטן מזה הלאה
גדולה מהחיים..אמיתית ושנונה עם נשמה טובה וגדולה!!!
חברים וחברות, אפילו ממש וותיקים, נוטים להתנדף במהירות בנסיבות שאינן מספקות את האינטרס...
אילנה דרלינג.....ואני נראית לך אהבלה?? :)))
אני בטוחה שהבנת את כוונתי. ממרום גילי וניסיון חיי...אין סיכוי לאהבליות. אבל קצת אמונה בבני אדם...לי זה עושה טוב, ומביא טוב.
while at the same time....
להמשיך להיות תמים, ולשכוח שסביבנו יש גם זאבים...זו לא בדיוק הדרך היעילה ביותר לשרוד.
או מה את אומרת, טילי?
לראות את הנפלא והטוב באדם, זו תכונה נעלה.
לחיות לפי כללים כאלה, זה נהדר, מרגיע את הנפש ומעשיר את החיים.
לשכוח את הזאבים, גובל כמעט באהבליות:)
זהו. החלטתי לקחת על עצמי את עבודת התרגום לפוסט שלך. ברשותך, כמובן!
אני רוצה לתרגם את הפוסט לשבדית ולנסות לפרסם אותו באחד העיתונים.
ומדוע אני רוצה לתרגם דווקא אותו?
א. משום שמאז שקראתי אותו, אני חושבת, מהרהרת, הופכת במחשבות, משוחחת עם חברות ואנחנו נזכרות בדברים שכמעט ושכחנו (פנינה תקרא לזה 'הדחקה'. אני אקרא לזה: לא צריך לחשוב, או לזכור, את כל מה שקרה לנו. יש דברים שכדאי להם להישאר היכן שהם:)))
במילים אחרות,
כתבה שגורמת לי לחשוב הרבה זמן לאחר שקראתי אותה, פירושו...הכתבה טובה והיא נגעה בדברים חשובים. אחרת, לא הייתי חושבת עליה במשך זמן כל כך רב.
אבל גם אחרי גיל 35 עשיתי סלקציה והשארתי לידי רק חברות שבאמת עושות לי טוב. העיקר שיודעות לפרגן ולהיות לצידי מתי שטוב לי ולא רק לנחם אותי מתי שלא טוב..וזה לא משנה אם זה גברים או נשים אני אוהבת אנשים שלוקחים אותי למלא באנרגיות שלהם , בשמחת חיים, ברצון להתקדם ולהיות סקרניים לחיים..
מאוד מאוד האהבתי את הבלוג. כוכב ענק
המון פעמים חברויות מתנתקות, פשוט כי זה לא מתאים יותר. זה קרה לי מספר פעמים בחיים וזה קרה לכל מי שאני מכירה, ללא יוצא מן הכלל. זה טבע העולם.
לפעמים באותו רגע אנחנו מביימים כעס או רגש שלילי כלשהו על מנת לצלוח את "הפרידה" ובדיעבד, בפרספקטיבה של זמן מבינים ששני הצדדים היו בעצם בסדר, רק הפסיק להתאים.
פעם נהגתי להגיב פה ושם בדיונים בקהילת זוגיות של הקפה. היום איני עושה זאת עוד כי השתררה שם אווירה נוראית של כמה גברים מגעילים וציניים שגם הנשים לא סותמות להן את הפה - אולי חושבות שייצא להן משהו מהם - למרות שהם נראים כמו הצרות של כולנו. בכל מקרה, ההאשמה הכי נוראית שאפשר להגיד שם לאשה היא שהיא תמימה ונאיבית - למשל אם מישהו בדייט אומר לה שהיא מקסימה ונהדרת והוא מעוניין - ואז נעלם, ישר תוקפים אותה שזו דרכו של עולם, ומי שאהבלה זו היא ולא שהנעלם עשה משהו לא בסדר. אז אני רוצה להחזיר לרגע לתמימות את הכבוד המגיע לה - לא תמיד כל התמימים טיפשים. לפעמים זה נובע מיושר, מכך שאני לא אתנהג ככה לעולם, מכך שבאמת אני מוחלת על ירידות קטנות כי אני מניחה כי הן נובעות ממצב של חולשה. יש בזה גם התנשאות מסוימת מצדי. אני מניחה מראש שאנשים בכלל קצת חלשים לעומתי, שאין להם כל המשאבים שלי - לא חומריים כמובן. אבל גם להיות נאיבי במידת מה, לא לאבד את כל האמון באנשים, זו לא תכונה איומה בעיניי.
אילנה יקרה,
אני שמחה שחייכתי אותך, אני חושבת שבתהליך הזה הצלחתי גם לחייך את עצמי. בימים ההם,לפני המשברים ההם...החיים נראו אחרת. משהו תמים יותר, נגרר יותר...קצת כמו הטוסטר - תלוי בחשמל. היום זה מצב אחר. יש גנרטור פנימי שעובד כל הזמן. חשמל מקל מדי פעם, אבל הוא לא במקום, והוא לא רק, ואם איננו...אסתדר. העיקר שכל ענין החברות יעשה באהבה, וקבלה. שלי ושלהם. אחרת בשביל מה?
אחי גם הביא היום לי ולבנים שלי פאואר-באלאנס - זה צמיד כזה שנותן כוח לגולשים ולספורטאים. הוא בטח יתן לי כוח לא להזדקק לאנשים מעצבנים.
מצאתי להתייחס לפוסט שלך,
כפי שהנך נוהגת לבקר גברים בחומרה - כנראה שיש לך סיבה לכך - עתה הנך כותבת על חברות עם חברות ותיקות,
אכזבה מהן., ועל חברות חדשות......
כמובן, שבכל דבר בחיים, ובמיוחד בדעות שלנו,
יש משהו סובייקטיבי.
ואולם, יש להעריך את כנות שלך עד מאוד, תוך יכולתך
להכיר גם בחולשתך וספר על מש עבר עליך.
אינני רוצה להיות יועץ ''אחיטופל'' :) ובכל זאת, ברשותך,
מבקש לומר וכפי שהיטיבה להסביר חברתיך הטובה - פנינה, שהנה אף חברתי כאן - יש (לדעתי כמובן) להנמיך
מעט ציפיות בלא מעט דברים, לרבות בחברויות.
ולהזהר מכאלה חברות, או כלשון חז''ל:
''השם ישמור אותנו מכאלה חברים, כי מאוייבים -
נדע להשמר''. המשפט, שהוא אולם ומלואו :)
ערב נפלא,
יונתן
אמא שלי (בין השאר מרצה לפילוסופיה בעברה) פעם אמרה לי דבר נכון - שאנחנו קשורים מאוד לאנשים שנושאים איתם פיסות מהעבר שלנו. למשל, היא טוענת שכשאנחנו בוכים על הורינו שמתים, זה לא בגלל שאנחנו כל כך אוהבים אותם וקשורים אליהם - גם - אבל בעיקר בגלל שהם היחידים שמכירים אותנו מרגע לידתנו, וכך, בלכתם, מת עמם גם הזיכרון שלנו, העבר שלנו. כך גם עם חברות טובות מתקופות חיים קודמות. כשאמרתי להן שלום, בעצם מחקתי חלק ניכר מהעבר שלי, כי היו דברים רבים שלמשל הן זכרו ואני לא. אפיזודות רבות. ותמיד חששתי מזה, כי העבר שלי היה טוב, אפילו זוהר במידת-מה. אז במקרה שלי זה באמת היה תכשיט, כדבריו של הפסיכולוג שלך, אבל מחיר החזקתו הלך והפך יקר מיום ליום.
אני מאוד מרוצה מהחיים שהם מלאי תובנות כאלה, אחרת הם היו משעממים טיכו.
יודעת מה התחלתי לארוז כמו משוגעת כשהבת שלי רצתה לברוח [לחו"ל, לא פחות...] את כל אלבומי התמונות שלי. זהו. בעצם הזכרת לי - יש לי כמה ציורים וכמה תכשיטים שעשיתי. המזוודה שבתוכה ארגנתי את האלבומים הכבדים נורא, טרם פורקה ונראה לי שהציורים הולכים לשם. בקשר לציורים של אבא שלך, לא יותר כדאי לשים אותם בכספת כלשהי? עכשיו לנוכח השבירות שהזכירה לנו השריפה הזאת?
באשר לאנשים בכלל, לא תמיד קל להוציא מחיינו אנשים, גם אם הם לא טובים לנו. אנחנו בחיים לא נלמד. אמא שלי מספרת לי שגם בקרב חברותיה, יש מניפולציות לא קטנות, כאילו שהן היו בנות עשרה.
את כל כך צודקת בקשר לנגררים למיניהם.
ותראי איך פוסטים מעלים זכרונות.
בגלל פוסט שלך נזכרתי בבובות
ובגלל הפוסט של מיא נזכרתי באקורדיון
:)))
מיא,
בדיוק כך. כמו החפצים, שאנחנו חושבים עליהם 'מה הייתי עושה אם הבית היה נשרף. מה הייתי מזדרזת לקחת איתי כדי שיהיה איתי'.
אני זוכרת במלחמת ששת הימים, כשהיינו שומעים את הצפירות בלילה והיינו צריכים למהר למקלט. ילדה קטנה הייתי, אבל את האקורדיון שלי התעקשתי לסחוב למקלט. וכמה שהוא היה כבד!!!!
הייתי צריכה לסחוב אותו בעצמי כי אמי אמרה לי:
'אנחנו רצים למקלט כדי להגן על עצמנו. אם את רוצה את האקורדיון, תסחבי אותו בעצמך'...
האקורדיון הזה נשאר בבית הוריי עד לפני כמה שנים ואז תרמנו אותו לאקי'ם.
המילים של אמי בעצם הבהירו לי - ככה במרחק של זמן ונסיון - שישנם דברים שאני בעצמי יכולה להחליט עבורם. לפעמים יש 'מחיר' (כמו הכובד של האקורדיון) ולפעמים....יש 'מחיר' (זכרונות מרים מחברויות לא הכי מוצלחות), אבל בין אלה לאלה, תמיד אני המחליטה אם אני צריכה את זה, אם אני מעוניינת לשאת את זה ואם אני מעוניינת להישאר 'שם'.
עם חינוך כזה מהבית, הייתי המאושרת בעולם כאשר הגבר שהיה בחיי במשך שנים רבות, הזכיר לי דברים חשובים.
כשהיינו יוצאים לקניות, הוא היה מתבונן בנעלים שבחרתי, היה אומר שהן יפות ומיד היה מוסיף:
אילנה, את חושבת שתוכלי ללכת על העקבים האלה בשלג?
או
האם הנעליים האלו חמות מספיק לחורף?
או
מדוע את מעוותת את הפנים כשאת מהלכת עם הנעלים האלו? הן לוחצות?
או בפשטות
אל תקני נעליים שלא מתאימות לרגלייך, ואל תקני בגדים לוחצים 'עד שתרדי, או תעלי, במשקל'.
ואת אותם דברים היה אומר על כל האנשים שדרכיהם הצטלבו בדרכנו:
אל תכריחי את עצמך להיות עם אדם שלא עושה לך טוב.
הוא כבר אינו לידי (לא כי לא היה לו טוב), אבל אני תמיד זוכרת את המילים האלו שלו.
נ.ב. הבעיה היא לא בקניית טוסטרים לפי יופי וצבע, והקילקולים הרבים, אלא בלקח שלומדים מכך.
בפעם הבאה, קונים טוסטר יעיל. כמו בחברים.
ואילנה - את יודעת כמה טוסטרים התקלקלו לי? בייחוד מפני שכרגיל אני קונה לפי היופי והצבע ולא לפי האיכות. בדיוק אפרופו השריפה חשבתי שחפצים לא חשובים לי בכלל - פרט ליצירותיו של אבי, והייתי לוקחת מהבית רק אותן ואת החתולים, ויוצאת עם הילדים בלבד. השאר כלום.
נהגתי עכשיו עם אחי לכפר סבא, שם אישפז את מכוניתו מכל המוסכים שבעולם, והחזרתי אותו, ובדרך סיפרתי לו על הכתבה. נזכרתי במשפטים שהיו זורקות לי, כמו - את מתלבשת כמו זונה - והבלגתי אז. עשיתי מזה צחוק. לא אמרתי להן כמובן איך הן מתלבשות לדעתי, כי אני לא נוהגת לדרוך על אנשים. אחי אמר לי: איפה היה הראש שלך? אני הייתי גומר על מי שהיה מדבר אליי ככה. אמרתי לו - אני באמת לא יודעת, ספגתי וספגתי. הראש שלי היה בבעיות אחרות. פתאום מציפים אותי שברי משפטים, התנהגויות שסבלתי - בצד כמובן כל המילים 'הטובות', ההתנהגויות ה'בסדר', כי אחרת באמת לא הייתי נשארת. במשך שנים כבר הייתי נאמנה למשהו שלא קיים, כדברייך. המצחיק הוא שדווקא בבית - מאבי, מאמי, מאמהותיי החורגות, מאחיי למיניהם - תמיד היה לי גיבוי מוחלט: ללבוש שלי, לכל מעשיי. מצדם שאלך עירומה ברחובות העיר ואשכב עם סוסים. הם תמיד גיבו אותי והיו גאים בי. זה לא שהייתי איזו חסרת ביטחון או משהו, שהייתי צריכה להתרפס בפני אנשים.
ואילנה - את יודעת כמה טוסטרים התקלקלו לי? בייחוד מפני שכרגיל אני קונה לפי היופי והצבע ולא לפי האיכות. בדיוק אפרופו השריפה חשבתי שחפצים לא חשובים לי בכלל - פרט ליצירותיו של אבי, והייתי לוקחת מהבית רק אותן ואת החתולים, ויוצאת עם הילדים בלבד. השאר כלום.
חייכתי מעט כשקראתי את המשפט הזה:
'משברים בחיים לימדו אותי שהכל בעולם הזה בערבון מוגבל. אין הבטחה לכלום.'
מי שרוצה שטר אחריות בחייו, שיקנה טוסטר כי הוא מקבל גם שטר אחריות, אבל גם שטר האחריות הזה פג אחרי שנה (אלא אם כן משלמים ביטוח נוסף).
ביחסי אנוש אין 'שטר אחריות'...
יש חברות מהעבר, אלו שעושות טוב,חברות מההווה שמאוד מפרגנות ותומכות...והעתיד...נראה כשיגיע.
טוב כתבת מכוון שפרצת איזושהי אקסיומה לא מדוברת על חברויות נשים.
ולפי דעתי, את כותבת טוב מאוד!! שתקנא-לה ההיא:))
כפי שכתבתי, כל החברות שלי נותרו חברות בינן לבין עצמן אחרי שאני היכרתי ביניהן ובסוף נותרתי רק אני מחוץ למעגל הזה - ומה איכפת לי עכשיו, כשיש לי חברות חדשות? שייהנו.
אילנה
איזה שיחה הבאת לפה. מרתק
אם כי אולי רק פה בקפה גיליתי
רובדים של חברויות מהסוג שהזכרת.
ויצא לי פה ושם לדבר על סוגי חברויות אלו
די בתמיהה אם לא למעלה מזה.
הנקודה המוזכרת פה:
ישנם אנשים האוהבים לראות אנשים חלשים מהם.
אולי כדי שיוכלו 'לעזור להם להתפתח' ואולי כדי להתעלל בהם, לשלוט בהם.
ואם את, בתקופות קשות, מצליחה לראות דברים חיוביים,
את מקרינה ביטחון (וגם אם את מרגישה חוסר ביטחון, אבל שוב,
זו לא את. זה הם המתרגמים את ההתנהגות שלך, ולפי עולם המושגים שלהם).
היא פשוט
תופעה דוחה, הכרתי כמה אנשים שסיפרו לי כי היו "קורבנות"
של חברויות כאלה. ברור שזה עובד על עיקרון הפראיירים המתחלפים.
והחולשה דווקא שייכת לאדם שנזקק לשלוט באחרים כי אין לו ממשות אחרת.
במעגל חברתי סגור התכונה הזאת בסופו של דבר מתגלית ומוקעת.
והפראיירים כן מתים בסוף.
וההסתה מבחינתי עובדת על עיקרון חיובי של ניפוי טבעי: מי שהופך את עצמו לנגרר
אחרי "מנהיג דמיקולו כזה" הוא סתם גרורה, שאני לא הייתי רוצה חבר כזה.
כן, מיא. הפוסט שלך עשה לנו את הערב. ולא שחסרים לנו, חלילה, נושאים לשיחה. הפגישות שלנו תמיד מלאות בשיחות מעניינות. הפעם, 'נידבתי' את הפוסט שלך משום שהוא עסק בדברים שכולנו, בכל תרבות, מכירים.
'אני חושבת שזו לזו הן כן מפרגנות ולא ארסיות כמו שהיו כלפיי.
בי היה משהו שהוציא את זה מהן ואני יודעת בדיוק מה. הביטחון העצמי שלי, העובדה שגם בתקופות הכי קשות ומסכנות, והיו, מאוד אהבתי את עצמי והחזקתי מעצמי, ולאנשים שלא אוהבים את עצמם מאוד קשה לקבל את זה.'
בקטע הנ'ל, את מצביעה על שתי תופעות.
האחת, הפירגון והאי-ארסיות ביניהן.
ובכן, קל יותר להניח שהן היו ארסיות ולא מפרגנות האחת כלפי השניה. אולי לא הישר האחת בפני השניה, אבל כנראה אחורי הקלעים (או באחוריהם. איך שרוצים).
השניה, מה היה בך ש'הוציא' מהן תגובות מסוימות.
את יודעת, לפעמים זו לא את בכלל אלא השני.
את היא את, וכפי שאת. והן ידעו זאת כבר מההתחלה. אולי ציפו שתוכלנה 'לרסן' אותך כדי שתהיי 'נורמלית' יותר, כלומר, כמותן (שהרי הן הנורמה ואת 'היוצאת דופן').
ישנם אנשים האוהבים לראות אנשים חלשים מהם. אולי כדי שיוכלו 'לעזור להם להתפתח' ואולי כדי להתעלל בהם, לשלוט בהם. ואם את, בתקופות קשות, מצליחה לראות דברים חיוביים, את מקרינה ביטחון (וגם אם את מרגישה חוסר ביטחון, אבל שוב, זו לא את. זה הם המתרגמים את ההתנהגות שלך, ולפי עולם המושגים שלהם).
הנ'ל מזכיר לי שיחה ששמעתי בין שתי חברות שישבו בבית קפה.
האחת אמרה לשניה: את יודעת, אני אף פעם לא יודעת אם יש או אין לך כסף כי את תמיד משלמת על שתינו.
ענתה לה השניה: יש לי כסף. תמיד. אבל, כדי להרגיע אותך, את יכולה לשלם בעתיד.
אני רואה שעשיתי לכם את הערב!
גם השיר הוא בול.
הקטע ההוא של המידור באמת היה כנראה כדי שלא אגנוב את ההצגה, כי האנשים שמודרתי מהם ובעיקר אחת מהם באמת אהבו אותי ושמחו בחברתי. אני בחיים לא ממדרת ומפגישה את כל חברותיי זו עם זו - תמיד - וגם אם כבר קבעתי עם אחת ואחרת מטלפנת אחר כך, אני מיד מציעה לה להצטרף, וכך יצא כמובן שכל החברות שהתנתקתי מהן נותרו כיום חברות זו של זו, לאחר שהיכרתי ביניהן... לא, זה לא מפריע לי. שיהיה להן לבריאות. אני חושבת שזו לזו הן כן מפרגנות ולא ארסיות כמו שהיו כלפיי. בי היה משהו שהוציא את זה מהן ואני יודעת בדיוק מה. הביטחון העצמי שלי, העובדה שגם בתקופות הכי קשות ומסכנות, והיו, מאוד אהבתי את עצמי והחזקתי מעצמי, ולאנשים שלא אוהבים את עצמם מאוד קשה לקבל את זה.
בחיים לא הסתי חברות נגד חברה מסוימת. כשנפרדתי מהראשונה, הכותבת, וזה היה כבר מזמן, חברתי מגיל 9 המשיכה להיות ממש חברה קרובה שלה ולא אמרתי לה דבר. אחר כך נפרדתי מעוד, והן המשיכו להיות חברות ביניהן. אחר כך נפרדתי מעוד אחת והתברר לי שהיא ממשיכה להיות חברה של אחותי עד היום... לא אמרתי לאחותי מילה עליה ולא אומר. הקטע הזה של חרמות, איומים ולכלוכים באמת מתאים לבית הספר היסודי וגם אז לא הייתי חזקה בזה. נשים שמתעסקות בזה - אני בזה להן. הן ממש עלובות בעיניי. שפל המדרגה. גם אותן חברות לשעבר - הן כבר לא יהיו חברות שלי, אבל הן לא מוחרמות בעיני. אם יפנו אלי לכל דבר ועניין אענה להן, אני לא ברוגז. פשוט עידן החברות בינינו נגמר.
הבטחתי שאקח את הפוסט שלך ואתרגם אותו בארוחת הערב. עשיתי זאת ואני וחבריי חווינו ארוחה נהדרת מלווה בשיחה מעניינת מאד. מאחר וישבנו שם במשך קרוב ל-4 שעות, אתמצת
המקום: מסעדה תורכית בשם 'היכל הסולטן' במלמה.
הנוכחים: 3 נשים ו-3 גברים.
בעניין הסנונית –
ק. טענה שהסיפור מאד אופייני ל'כאילו' חברות. הן אינן חברות באמת אלא בעצם משתייכות לקבוצת הנשים הקנאיות, אלו שאף פעם לא תתנה לך מחמאה על שום דבר שאת עושה. וכאשר הן מנסות להעלים את הקנאות שלהן, הן מתחילות במשפט המוכר: 'אני אוהבת אותך, אבל...' כמו למשל כאשר את מודדת שמלה, שמוצאת חן בעינייך, והחברה אומרת: 'ראי, השמלה יפה מאד, אבל לא הייתי קונה אותה כי היא לא היתה מחמיאה לי'.
ק. מיד הוסיפה שאם חברה מתנהגת אליה בצורה כזו, היא מיד קוטעת את הקשר משום שהיא לא מעוניינת להפוך ל'שק חבטות' ריגשי של מישהי אחרת.
ג. הרחיבה ואמרה שחברה כזו סובלת ממחלה מוכרת. אין קשר בין מה שהיא יודעת על עצמה ובין מה שהיא פולטת מבין שיניה. מאחר והיא, בתוך תוכה, יודעת שהיא מקנאה, משתמשת במילים כגון: 'איכפת לי ממך ואני לא רוצה שתעשה צחוק מעצמך'. וכהוכחה ציטטה ג. את המילים: 'אבל את לא כותבת מעניין'.
אין ספק שהחברה הזו בטוחה בכך שהיא עצמה כותבת טוב יותר, ועל נושאים מעניינים יותר.
גם ג. אמרה שהיתה קוטעת קשר מיד, ועוד לפני שהיתה מרשה לעצמה להיפגע.
כולם הסכימו שחברים, חברות, שלא מצלצלים אלא ממתינים שאת תצלצלי, לא ראויים להיות בקשר איתך.
כשהגעתי לחברה ה'ממדרת', התעוררו הגברים לחיים, עזבו את הסלטים והביטו דיעות נחרצות.
תופעה של 'הטלת חרם', כך קראו לזה הגברים. 'זו שמפחדת שמא מיא תתחבב על אנשים, תגנוב את ההצגה והיא לא תהיה במרכז'. 'זו לא חברה בכלל', חרץ א.
כולנו חייכנו כשקראנו על 'חברות כמו קשר דם'. אין דבר כזה 'קשר דם'. גם אלה שאותו ד.נ.א יימצא בגופם לא מרגישים מחוייבים לאהוב או להעריך האחד את השני. בחברה המודרנית, או פוסט מודרנית, אפשר לחתוך ידיים ולערבב דם ובכל זאת לשכוח את הברית הזו כאשר האינטרסים מתנגשים.
קבענו שהפסיכיאטר צדק. הוא גם צדק כאשר הגדיר את המצב כ'כפיתיות' משום שאנחנו מחונכים, ומורגלים, למחשבה שאי אפשר לאדם להיות לבד.
מפה ולהגדרת המושג 'חבר', הדרך היתה קצרה מאד..
כמו בפוסט שלך, התחילה השיחה עם חברי הילדות, והמשמעות שלהם בחיינו. גילינו שעם רוב חברנו מילדות אף אחד מאיתנו לא בקשר. השאלה שנשאלה היתה: האם הם חשובים לנו כיום כפי שהיו בעבר. הגענו למסקנה שאלה, שעדיין איתנו, הם החשובים מכולם. האחרים, היו, השאירו חותם כלשהו ונעלמו כי הם לא היו 'חשובים' לנו בעתיד.
לעומת זאת, השיחה היתה ארוכה יותר, וכמו כן הדיעות, כאשר שוחחנו על כל אלה שפגשנו בהם בתקופה מאוחרת יותר בחיינו (אחרי הילדות והנערות), נשארו איתנו תקופה מסויימת ולאחר מכן, בגלל כל מיני סיבות, נעלמו מחיינו.
הסיבות לכניסתם של אנשים מסויימים לחיינו, והסיבות להיעלמותם של אלה (שלא לשכוח את וההשלכות הרבות בגלל ולאחר ההיעלמות), היו הנושא העיקרי בשיחה.
הגענו למסקנה שישנן כל מיני סיבות לכך שאדם מסויים חוצה את דרכנו בשלב מסוים בחיינו. למרבה הפלא, הגענו למסקנה שבדיוק אותן סיבות, הן גם הסיבות לכך שהם נעלמו מחיינו. אבל, שבתקופת 'החיזור', ולמרות התחושה בבטן, אנחנו בוחרים (בדיוק כך. בוחרים) להתעלם מהמיני-דפקטים למיניהם. אלה בד'כ צצים ממש לקראת סיום 'החברות', גורמים לבעיות המובילות להתנתקות מלווה בטעם מר.
לק. היו דוגמאות אין ספור על 'חברות' שהותירו טעם מר. האחת לא פסקה מלצלצל לחברות משותפות במסע 'לובי' לצרף אותן לדיעותיה, וכשאלו לא הסכימו, היא יצאה למלחמת חירום גם נגדן. אחת אחרת הטרידה את ק. תקופה ארוכה במכתבים רק כדי ל'עדכן' אותה לא רק על דיעותיה אלא גם כדי לאיים בהפצת שמועות עליה.
ג. סיפרה על נסיון, מצד אחת מחברותיה לשעבר, להטלת חרם חברתי עליה כדי שחברים אחרים לא יזמינו אותה למסיבות (תאמיני שאנשים מבוגרים מתנהגים כך?)
גם לגברים בחבורה היו סיפורים, אבל הסיפורים לא דנו בהם, או בחוויות שלהם, אלא בדברים ששמעו מנשים אחרות. על קנאות, על צרות עין, על רכילויות, על השמצות, הכפשות, נידויים למיניהם ומה לא.
אחד מהם סיפר על מישהי שהניחה טיטול מלא בצואה ליד דלת ביתה של חברתה לשעבר.
האסימון נפל.
טיטול מלא בצואה יכול להיות גם מטאפורי. ולא רק לחברות שהסתיימה אלא גם למערכת יחסים עם חברות מסוג מסויים.
זה ענין של אישיות
זה לא נכון להגיד שאני לא זקוקה לאנשים
אבל במינון נמוך...
צעידות אני אוהבת לעשות לבד "להתמזג עם הים והשחפים":)) תאטרון או קולנוע קשה לי להתרכז כשאני הולכת עם מישהו/מישהי כי אני ADHD
אבל בהחלט אוהבת כשחברה טובה שלי שאנו נפגשות מעט
פתאום מצלצלת מהאוטו ואומרת שהיא בדרך אלי יוצאים
לקריון/בית-קפה/ כל מיני כאלה
ואני מפעם לפעם נוסעת לחברים שלי לבלות איתם כמה שעות
וכשאני משוטטת ברחובות אני כל הזמן בשיחות עם אנשים
זה ענין של אישיות
וגברים?
מעולם לא חלקתי דירה עם גבר למרות שהיו לי כך וכך וכך וכך וכך וכך לא נספור מלאן חברים ומאהבים ומחזרים
חוץ מהזמן שנסעתי לאיטליה למישהו שהכרתי בארץ
לגור איתו במילנו ...ברחתי אחרי שמונה חודשים
לא מתאים לי לחלוק את החיים שלי עם מישהו
צריך להיות מישהו מאוד מיוחד וגם אז כל אחד בדירה שלו
אבל ממש לא בא לי
אם אין ציפיות אין אכזבות
והיו לי הרבה אכזבות
שנים על גבי שנים אנשים/מכרים/חברים/חברות
רתמו את הידע הרב שלי בהרבה תחומים
טוב זה אין להכחיש שאני שנונה, חכמה
את זה כולם יודעים גם אלה שלא סובלים אותי
-באו להתייעץ אתי בכל מיני דברים ביקשו
שאעזור להם מעניינים טכניים - כן יש לי כשרון טכני רב
-יעוץ בענייני חוקים, ביטוחים,נדל"ן,פיננסים
יעוץ בענייני עריכת טקסטים
יעוץ בענייני חתולים וכלבים
הרי שנים גידלתי וגם טיפלתי בחתולים וכלבים עזובים
הייתי עמותת צער-בעלי-חיים מטעם עצמי
סכומי עתק הוצאתי על חיות עזובות שלא לדבר על החיות שלי
הקיצ'ר כל מיני תחומים- מיד נרתמתי לעזור ולעשות
ומה קיבלתי? פייג גדול
NO MORE - היום אני לא נרתמת לכלום
אלא רק למה שאני רוצה אם אני רוצה
להיות מוקפת בחברות זה ענין של אישיות
אמא שלי למשל תמיד היו לה מלאן חברות
אין יום שלא באו אליה לכוס קפה
או שהיא לא הלכה אליהן טלפונים וכאלה
אצלי כבר כתבתי לך
לא יכולה שכל הזמן יקיפו אותי אנשים
צריכה את הלבד שלי
יש לי את החברים של בתי-הקפה
יש לי של הפיצוצייה שלצערי נסגרה כבר
והחברים האמתיים שלי הם לשנים =
יכולים לא להתראות ולא לדבר בטלפון מלאן זמן
ואז בכל זאת נפגשים ומדברים
לא מסוגלת שהבית שלי יוצף במבקרים/מבקרות
אוהבת לפגוש אנשים בחוץ
והכי אני אוהבת ת'טבע
את מכירה את זה מהשירה שלי
זה לא נעים להגיד אבל מה כ'פת
לי יותר חשובים הים, הציפורים, העצים, בעלי-החיים
מאשר אנשים
טוב זה ידוע שאני איכסה של בן-אדם
~
נשיקות לטופ
דליה, אני נתתי המון גז כדי שהחברויות שלי יצליחו. היתה שם המון השקעה מצדי. לא אומרת שלא קיבלתי, אבל בערבון מוגבל ובמקביל היתה גם פגיעה. לפרטים המדויקים אני לא רוצה להיכנס. בעיקר כי אין טעם, וגם כי אני כמובן שומרת תמיד על הפרטיות של האנשים שאני כותבת עליהם, תמיד וגם לא מגלה את סודותיהן. הכל שמור אצלי. פנינה לא התאפקה, רמזה משהו. היא יודעת כמה מהסיפורים, הם די דוחים. כמובן שנקודות המבט שלהן אחרות. יש להן ודאי בלבן עליי לא מעט. בעבר האשימו אותי לא פעם שאני אגוצנטרית, מרוכזת בעצמי. אגואיסטית אף פעם לא הייתי. תמיד נתתי, והרבה. בכל התחומים. החברות שלי החדשות שונאות את משחק הפאסיב-אגרסיב. הן אומרות: אם אני צריכה משהו ממך - אבקש. הן לא מחכות שאנחש אותן. כמה מהקודמות שיחקו איתי את משחק הניחושים, שלא תמיד הצטיינתי בו, בניגוד לי, שאני תמיד אומרת מתי רע לי, עצוב לי, או מה אני צריכה. העניין הוא, וכתבתי, שלא רע לי. שאני בסדר גמור. מרגישה מצוין. מה אז?
החברויות שלך ופשוט עשית 180 מעלות בסיבוב.
אני חושבת הרבה על הנכתב כאן, אין אחד
שלא יכול להזדהות.
דודו טופז, לא היה לו חבר אחד טוב.
הכל בכאילו... חברות היא יקרה מפז
וצריך לשמור אותה - לא בכל מחיר.
אני לא חושב שצריך להנמיך ציפיות לרצפה כדי לא להיפגע, כי אז מפספסים גם את הכיף וההתרגשות והציפייה...
צריך פשוט לזכור שאנשים הם רק בני אדם ולהיות סלחניים. גם אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים...
לגבי האינטרסים, מסכימה איתך, וגם קצת עם האמירה של הפסיכיאטר שלי, אבל מינימום של חיבה ושל הבנה ואמפטיה צריכות להיות. יריבות, קנאה ונטירה לא יכולות להיות שם מתחת לפני השטח כדי שזו תוגדר חברות טובה.
חברי ילדות לעיתים עובדים על אוטומט.
לי אין חברי ילדות. והחברה האחרונה שנשארה לי מהצבא ...בעלה הטריד אותי מינית לפני שלוש וחצי שנים, ואז כשהענין התפוצץ האמת חשפה את מה שידעתי שנים...
שאני לשירותה כשהיא צריכה ומעולם לא היתה שם בשבילי...
גם לי יש חדשות ואיכותיות בלבד!
:-))))
איזה כיף היה היום:)))
ב. גם חברות האמיצה ביותר אינה חפה מאינטרסים
בטוח שתמצאי חברות-חדשות נחמדות ונאמנות לא פחות מאלה שאבדו במסע החיים...
יש לי חברות שאספתי לאורך השנים, מהתיכון, מהצבא, ממקומות עבודה שונים...
חברויות, שיכולנו לנחם להתנחם, כשכל אחת מאיתנו עברה משברים. למדתי עם השנים לפתוח את המעגל, להכיר להן את האחרות,להכיר את החברות האחרות שלהן, כך, שיצא ואני מודה שיש לי מזל גדול, שלא ניתקלתי בסכינאות.
לא יודעת איך היייתי עומדת בכך.
אני תמיד בהלם, כשאני שומעת סיפורים מכוערים כאלו, על בוגדנות בין חברות.ולאו דווקא בשל גברים (שזה שיא השפלות)
מצד שני, אנ תמיד אומרת, ( ולא בגלל הניו אייג' וכו') שהאנשים שנכנסים ויוצאים מחיינו, היה להם ערך לימודי אדיר. כל אחד מהם העביר את השיעור שצריך היה, והמשיך לדרכו,,,או התאייד:))
נכון, שלא בדרך הזו, אבל , השיעורים הטובים ביותר נלמדים מהמשברים הקשים.
והנה למדת דרך החברות הישנות , שגם שם צריך אסרטיביות
אני חושבת שבלי חברות מלוות, אי אפשר לחיות. כראוי.
פוסט מעולה.
אכן, החיים הם שיעור שאין לו סוף, וטוב שכך. אחרת היינו טמבלים היום כשם שהיינו בגיל 5.
עד ששלחתי את התגובית
התחיל סיבוב נוסף של רוחות סערה ברקים ורעמים
כנראה אאלץ לכבות ת'מחשב
נורא:)
אם אין ציפיות אין אכזבות
1. לא כתוב בתורה שצריך להשאר חברים עד מוות עם אלה שישבנו ביחד על הסיר
או במקרה שלי עם הבת של השכנים שמרחה עלי ת'קקי שלה שחלקנו לול ביחד ...איכסה
2. הכי טוב להיות חברים של הטבע, הנה העורב הגיע לגיד לי שבת שלום עכשיו כשהרוח שככה מעט
3. לצורך הענין חתולים זה הכי הכי
4. בכל גיל אפשר להכיר אנשים חדשים
5. אפשר ללכת לבד לבתי-קפה, תאטרון, קולנוע, מוזיאון, בר ומועדון אני עושה זאת שנים
5. יש לי דווקא חברים שמלווים אותי המון שנים אבל אני לא נכנסת להם לנשמה הכל במינון
ובמיוחד אני לא סובלת שנכנסים אלי לנשמה...אני מאוד אוהבת את הלבד שלי
6.הא..דר' אורלי אינס שמחה שיש עוד כאלה כאן שסבורים שהיא לא בדיוק תמימה
7. אופו הסכינים? חיכיתי לסיפורים של החברות שלוקחות את הבעלים של החברות שלהן
מעשה הכי מגעיל שיכולהיות עלי אדמות
8. מה רציתי לכתוב עוד?
9. ואצלנו גשמים, רוחות, ברקים ורעמים
10. החורף הגיע לתל-ביב?
שטוטי_בגשם
נ.ב. במקרה שלך חברה אחת כמו דבורית מה לא מספיק?
היא לעולם לא תבגוד בך בטוח !
נ.ב. מס. 2 כתבתי ת'תגובית בפיירפוקס נאלצתי לעבור לגוגל-כרום
קפה דה-מרקר מה יהייה?
אז זהו, שאני עשיתי את כל הטעויות האפשריות. ציפיותיי היו בגובה השמיים, נתתי הרבה יותר מאשר קיבלתי, וכמובן התאכזבתי כל הזמן. אכזבה ועלבון היו מצב הצבירה הטבעי שלי. הייתי נעלבת סדרתית - כמה פאתט שזה נשמע. כמובן שהן תרמו לכן בהתנהגות תמוהה על גבול הביזאר, אבל עדיין - למה נשארתי?
ממש לא מסכים עם זה. תחליפי פסיכיאטר למישהו פחות ציני.
ואני דווקא אוהב את סגנון הכתיבה שלך - בנניגוד לחברתך (לשעבר?).
בזמן שלמדתי באיטליה, נהגתי לומר תמיד "אנטישמים" מול כל דבר שלא הלך לפי רצוני. זה הולך ומשתכלל. היום יש לי גם "נו, זה מקנאה" וגם "היקום מעניש אותי על משהו שעשיתי בגלגול הקודם". כך אני נלחם באכזבות. זה מנחם, לפחות כמו פחמימות או שופינג.
ברור שאכזבה ממזגן ששובק באמצע אוגוסט, אין דינה כאכזבה של חבר שהכזיב (ואכזב). אבל בשני המקרים השיטה היא להפנות את האצבע המאשימה ממני והלאה. זה אולי לא הולך טוב עם טיפולים פסיכולוגיים שנועדו להגביר מודעות, לקחת אחריות ושאר בלה-בלה (לכן אני מוותר על שירותי נפש אלה) אבל זה הולך מצויין עם תחושת ה"אני בסדר" שהיא חיונית לשינה רציפה ונינוחה, שהיא , בתורה, חיונית לעור בריא ומוצק.
בקיצור. אם משאירים את הציפיות בגובה הקרקע, לא נותנים יותר ממה שמקבלים, ולא תולים בזולת שום דבר שהוא מעבר ליכולותיו - זה עובד.
אצל מי ?
זה היה על הקיר אצלי, כתבתי "גברים לא קיימים באמת, הם רק הומוגרמות"
:))
זה נחון.
רציתי להתקשר עכשיו כדי ללכת לאנשהו איתך אבל את בטח לא בכושר בשעות האלה...
תודה רבה על הפרגון!
עניין הטוטאליות - הפסיכיאטר שלי אומר שחלק זו הפרעה וחלק זה אופי... אבל בואי נאמר שהיו רבים שנהנו מההפרעה שלי במובן של ה נתינה.
בעניין ההשלכה - זה דבר שאמי החכמה אומרת לי מגיל שלוש: אל תחשבי שכל העולם זה את ואל תצפי להתנהגות כמו שלך מכולם ולאמות המוסר שלך מכולם. אנחנו באמת נוטים לעשות את זה, לא רק אני.
לא ויתרתי על חברות, ולהיפך, יש לי חברות חדשות, ועוד אוסיף בצניעות שלא אני חיפשתי אותן אלא הן שגילו אותי והציעו לי חברות ומתברכות בי ומעריכות אותי ושמחות בי. זה נהדר להיות מחוזרת ומבוקשת ומוערכת ושנים לא הרגשתי ככה. וגם כשכבר היו לי נפילות פה ושם, כי בכל זאת אני לא בנאדם שיא-היציב, הן תמכו בי, והיה באמת שווה מאוד.
תודה ליזי. נגנבתי מתגובתך אצל שרון שגברים הם רק הולוגרמות. מתה על ההברקות שלך.
הקטע עם האח הגדול שזה קצת מסובך אצלי... הרי אין לי טלוויזיה בבית! רק בחדרו של בני הבכור... והוא מזעיף פנים שאני מתנחלת אצלו כל הזמן. לא איכפת לו מדי פעם... מלכדתי את עצמי.
צילמנו תמונת סינרומן... הרעיון היה שאני מוכנה להסתובב כבר, עם הסכין ביד, וכולי דרוכה. ככה אני מרגישה. שגם אם אנשים ירצו לעשות לי רע (לא החברות שלי, הן ממש לא רצו לעשות לי רע. סתם לא ספרו אותי), אני תמיד אהיה מוכנה ולא אתן.
מיא, הייתה לי חברה כמו אחות, בשתי הלידות הראשונות הייתי איתה, בילד הראשון שלה
התאהבתי בו מהמוניטור בחדר צירים, היינו בלתי נפרדות ברגעים קשים , כמו גם בטובים.
היו לנו חוויות נפלאות וגם רגעי כאב ששיתפנו. יום בהיר אחד עבר עליה משהו,,,
השכנים שלה שאלו אותי איך אני סובלת אותה? אני ממש אהבתי אותה. אבל משהו קרה לה,
משהו שזה שלה לגמרי, ואני עם כל הכאב הגדול, לא הייתי מוכנה לקבל את ההתנהגות שלה
כלפי, אפילו בעלה היה מעיר לה איך היא מתנהגת אלי,, עזבתי בבכי, מצבה הלך והתדרדר,,
פגשתי את בעלה ברחוב ואמרתי לו שאני רוצה לבוא, הוא אמר: אל תבואי, זה ישבור אותך.
כך עברה לה שנה ועוד שנה ואנחנו באותה עיר קטנה, אבל רחוקות כמו מכאן עד הונולולו.
פתאום תקפה אותה המחלה,,, אמרתי לבעלה שאני רוצה לבוא. הוא שוב אמר אל תבואי.
והיא מתה! ואני עדיין כואבת אותה, כי אהבתי בכל נימי נפשי, עדיין.
את מבינה? לפני שהיא ידעה על המחלה... היא עברה איזה שינוי נפשי בעייתי שבכלל לא
קשור אלי, בכלל. דברים משתנים, אנשים על אחת כמה וכמה,, יש הרבה דברים שממש
לא תלויים בנו ולא שייכים לנו ואסור לנו לשייך אותם לעצמנו עד כמה שזה כואב, וזה כואב.
למה נתתי לך את הדוגמא הזו? כי יש משהו מעבר לאותם ריבים מטופשים ואינטריגות
הזויות אלו צהובים בשבילי. אני מדברת על דברים עמוקים, כמו אלו שאת נפגעת מהם.
נכון זה פוגע, אבל צריך לדעת לסנן את המערכת ולהמשיך הלאה,,,
אנחנו אנשים שמורכבים מ-70% נוזלים ויותר,, נוזל כל הזמן משתנה,,, יש לך חברה
מומחית למוח, תשאלי אותה והיא תספר לך,, אין מה לעשות,, אנחנו כל הזמן משתנים
לא רק בקמטים ובצלוליטיס, משתנים במהות. ככה זה, צריך להמשיך,,
מה שהיה זה לא מה שיהיה ואולי טוב שכך,, שבת שלום.
יקירה,
ההבדל הגדול ביותר בין אהבה של אנשים ובין אהבה של חיות היא שהאחרונה היא נטולת תנאים. היא נקייה. ללא אינטרסים (אה, כן, מי שטוען שחתולים אוהבים רק אהבה אינטרסנטית לא יודעים על מה הם מדברים ואין לי שיח איתם).
כך שכל השוואה כאן היא לא הוגנת (כלפי שני הצדדים). מצד שני, אהבה מבעלי חיים - מדהימה ככל שתהיה - היא בעלת
יכולות מוגבלות במובנים רבים. כשאת רוצה מילה טובה (ולא רק פרווה רכה), החתול או הכלב לא יכול לספק לך אותה.
כשאת רוצה מישהי שתצא איתך לקפה כי את מרגישה שעוד שנייה בבית ואת מטפסת על איזה קיר (או שוברת אותו בעזרת הראש) - החתול לא יכול לסייע.
=====================================
אני מאוד מאוד מאמינה בחברות בין נשים.
וזה לא משום שלא נפגעתי (ההפך הוא הנכון. יכולתי לספר לך כאן סיפורים שיגרמו לשערותייך לסמור או לנשור), זה משום
שבנוסף על הפגיעה, גם זכיתי ליהנות ולהיות נאהבת ומוערכת ומושקעת. פשוט צריך לבחור נכון, בקפידה, בזהירות.
צריך להבין שלפעמים משך החברות לא מעיד על איכותה או על טיבה.
כלומר - גם חברות שנמשכה שנה או רק חודש, הייתה טובה למשך הזמן שבו נמשכה. ואולי התפקיד של אותה חברות היה
להראות לך משהו, לחשוף בפנייך פינה מסוימת, להאיר טיפונת, ולאפשר לך להמשיך הלאה.
היום, גם כשאני חושבת על החברות שפגעו בי, אני יכולה לומר בלב שלם שלא הייתי מוותרת על החברות עצמה כי כל אחת
לימדה אותי משהו והעניקה לי שיעור מסוים. זה היה נכון לנקודת זמן, וזהו. הספיק. עברתי הלאה.
יש דברים שפשוט לא נועדו להימשך.
=====================================
מישהי אחרת אולי הייתה מייעצת לך להנמיך ציפיות כדי להימנע מפגיעה.
אבל לא אני.
ראשית, כי אני יודעת שזה לא יעזור (אי אפשר להנמיך ציפיות בדיוק כשם שאי אפשר להנמיך את הגובה הפיסי שלך),
ושנית - כי זה חלק מהקסם שלך ומהיופי שלך. הטוטאליות הזו, הנתינה.
מה שכן הייתי מנסה לעשות (ואני אכן מנסה, בחיי שלי) הוא לזכור לא להשליך את עצמי, את התכונות שלי, את האופי שלי,
את הצורה שבה אני חברה - על אחרים. נדמה לי שאת נוטה לעשות את זה (בדומה לי). את חושבת לעצמך - "רגע, אבל אני לא הייתי מתנהגת כלפיה ככה, אז למה היא מתנהגת כך כלפיי?..." אבל היא לא את. היא- היא.
נדמה לי שיש לנו (לי בכל אופן) נטייה לצפות מאחרים להתנהג בדיוק כפי שאני הייתי מתנהגת כלפיהם, ואז האכזבה היא כמעט מתבקשת מאליה.
===========================================
אל תוותרי על חברות.
הן נכס של ממש.
כאלה שירימו אותך מהרצפה כשאת במיץ של הזבל וגם ישטפו אותך מהגועל,
אבל גם לא יהססו לשמוח בשמחתך כשנחלצת מתוך התהום.
יכול להיות שהכי חשוב לזכור הוא שהחברה הכי טובה שלך, בראש ובראשונה, היא את, וכל האחרות מגיעות אחריה.
יהיו אמנם גם גברים בארוחה הזאת, אבל גם הם אוהבים אותנו.
כמנה אחרונה בארוחה, אגיש להם את הפוסט הזה שלך. הדפסתי ואתרגם להם.
שמתי לב שלד"ר אינס יש חברות טובות:-)
זה אכן כואב, לגלות שמשהי שאת מעריכה ומחבבת
לא חברה אמיתית.
את כותבת מצחיק ומרתק ושנון וכך חשבתי מהרגע הראשון שקראתי אותך.
מי שאמר לך משהו אחר (גבר או אישה) כנראה מעיד על משהו בהתייחסות אליך ולא לכתיבה.
חוסר פרגון, כבר אמרנו?
עברתי כמה חברויות מכוערות בחיי, עם נשים וגם עם גברים.
למרות זאת לגמרי מאמינה בחברות נקייה, תומכת, מעצימה. כיף גדול :-)
הנושא הוא באמת נושא בנוגע לציפור נפשה של כל אחת ומעטים מדברים עליו, כלומר מנתחים אותו לעומק.
נשים תוכלנה יותר להזדהות איתו, כי חברות של נשים, אם היא אמיתית ועמוקה, היא כל כך טוטאלית, שהאכזבה ממנה אם קיימת היא הרבה יותר קשה ופוגעת, יותר מחברות של כל גבר. לכן הפוסט שלך הוא מדהים בנושאו ובאופן שבו הצגת אותו, דרכך.
הפוסט שלך גרם לי לעשות סקירה על כל חברותי, הנוכחיות ואלה שהיו לי, כי בתור ילדה ללא אחים וללא משפחה מורחבת, מן הסתם היו לי חברות. אבל מתברר שלא הרבה. רק כמה טובות. חלקן נעלמו עם נתיבי החיים השונים ומיעוטן (בעצם אחת) איתי עד היום. אולם החברות שנוספו לי בשנתיים האחרונות, דווקא מהקפה, אלה שאני בחרתי לעצמי!! לא בגלל שהן מגן של הילדים, או מהחוג באלט, לא מהעבודה, אלא נשים שמשהו חזק קשר אותי אליהן, אלה חברות שאני ממש ממש שמחה עליהן.
ככה אני.
(ככה זה פחות כואב)
כתבת יפה. הכי חשוב בחברות זה כמו בזוגיות
להיות אמיתיים כנים אכפתיים אוהבים ועוזרים אחד לשני
ברגעים טובים וברגעים רעים
הרבה חברות קופצות לנחם ולתמוך בעת צרה. הרבה פעמים זה נובע משמחה לאיד ועוד מאווי נפש כמוסים.. אך שאנו מצליחות ומאושרות זו שנשארת היא זו החברה האמיתית .
רצח בעיניים!
פוסט מעולה. כתיבה עוצמתית ומרגשת והכי חשוב הרגשתי שדברת מכל הלב ובשיא הכנות.
כן, פגיעה מחברות טובות כואבת לא פחות משל גבר אהוב, אולי אפילו יותר.
לדאבוני ידעתי כמה כאלה, אבל לא רלוונטי כל כך לעניין, כי מדובר בעיקר במערכת של שני זוגות שאמורים לפתח כימיה וחברות. החברות של הנשים בלבד, ללא קשר לוותק שלה, לא די לה להחזיק במערכת היחסים שהכניסה לחייהן גברים.
אני מסכימה איתך שחברות אמיתית חייבת בראש וראשונה להיות הדדית.
חברות שעמדו לצידך כאשר היית חלשה ועזבו אותך כאשר התחזקת, זה ללא ספק מתוך קנאה וחולניות. אהבו אותך כאשר שידרת "רחמים" בלבד. זה הקנה להן סוג של עליונות לצד התמיכה שלהן. זה מגעיל ברמות.
שמחה שמצאת דרך לפרוץ מתוך קשרים אלו שנחלו לך אכזבה ומצאת לך כיום חברות חדשות.
בכל פנים, אלה השתיים בתמונה משדרות אמינות. בינתיים. אני מצביעה בעדך :)
שבתשלום,
לולה
יוחנן - תודה. יאזרו עוז זה הביטוי. לי זה לקח זמן. אצל גברים, התרשמתי, החברויות אולי אמיצות אבל יותר שטחיות במובן זה שהם לא משתפים זה את זה בפחדים, בתחושות קשות, בחולשות, וכך הן יכולות להימשך זמן רב יותר.
בדיוק עלית על הנקודה - התבגרות! והטיפש הוא מי שחושב שעבר את גיל ההתבגרות בשנות העשרה והוא מבושל. לומדים כל החיים, והנה אני את רוב הלימוד שלי עשיתי מגיל ארבעים אחרי הגירושין. וכל כך חשבתי שזה לימוד הכרחי שהרוב לא יודעים, שאפילו טרחתי וכתבתי את מסקנותיי.
אני מאוד השקעתי בחברות שלי. זה האופי שלי. אני משקיעה בכל. בעבודה, בילדים, בחברות. ההיא שלא היה לה כוח לפתוח מחשב כדי לקרוא פוסטים שלי, היא אם חד הורית שליוויתי אותה לכל ההפריות ועוד. לזה היה לי ועוד איך כוח. חוסר הסימטריה בינינו היה משווע.
וזאת שאמרה שאני כותבת משעמם היא סופר-אינטליגנטית והיא לא באמת חשבה כך. היא פשוט קינאה.
אכן כתבה מרשימה וכהרגלך,כנה ומגיעה ממקום עמוק ואמיתי...ואת לא חוסכת מעצמך ואינך מסתירה...ועל כך אני מעריכה אותך מאוד.
והכתיבה שלך כן מעניינת...אפילו מאוד,בגלל אותם המאפיינים שציינתי קודם..אני שמחה שדבריה של חברתך "הכתבנית" לא הרפו את ידיך.:-)))) וסיפורים על חברות? כן...בטח שיש,אבל למי יש כוח להתחיל לספר??
מודה,שלי לא זכור כאב כשלך..כפי שאת מתארת...לקחתי את זה הרבה יותר בקלות...ובינינו? העדפתי כל חיי חבר,גבר על פני חברות.
יש כאן המון חומר למחשבה.
נהניתי נהניתי. ממש טור של התבגרות.
אין לי סיפורי זוועה על חברות. אצלי חברויות פשוט גוועות, כי מסתבר שכשאנחנו משתנים, אנחנו לא תמיד מבינים למה היינו בקשר מלכתחילה. אבל תמיד יש חברויות שנשארות, אנשים שאתה מתחבר אליהם מהבטן, שאוהבים את המהות שלך כל כך עד שלא אכפת להם אם אתה בדיכאון או בהיי. ובכל פעם שאתה נפגש איתם קורה נס השיתוף המנחם הזה שמרים אותך למעלה או מוריד אותך לקרקע.
אני עצמי למדתי רק בשנים האחרונות שבחברות צריך להשקיע. פעם הייתי כל כך פאסיבית - בגלל חוסר בטחון שלי - שבאמת היה צריך לגרד אותי עם שפכטעל מהבית. את יודעת, כל אחד והקשיים שלו. לפעמים חשוב גם להבין שחברויות לא טובות הן לא אשמה של אף אחד, לא משהו שצריך לנקום עליו, אלא תוצאה של הקשיים האישיים שלך ושל החברים שלך.
ואגב - החברה שאמרה לך שאת כותבת לא מעניין מטומטמת.
חברויות חדשות מתפתחות בכל גיל, כי הילד המתפעל והסקרן נשאר בנו.. צריך רק להשאיר מקום לחדש.
אני בגישה של לא לסחוב קשרים על אוטומט, להשאיר רק קשרים שבאמת עושים לנו טוב. ולהנות מאותו אספקט מיוחד של אותו חבר בחיינו.
תקופה ארוכה בלונדון, הייתי פשוט לבד, אולי פעם ראשונה שחוויתי בדידות ממש. עכשיו, אחרי שנה הסכר נפרץ, וכמעט כל יום אני מכירה אנשים חדשים חלקם הפכו לחברים.
ועדיין אני בררנית בכל מה שקשור לעם מי אני מבלה זמן.
יופי של תמונות מיא, ונושא כתבה מדאים
מסכים לגמרי :-)
(ומה עם חברים בנים. אפלטוניים כאלה. מה גישתך לנושא הזה?)
שמכבדים את עצמם ומי יודע גם לכבד את האחר...
את באמת, פיך ומעשיך שווים. צלחת את "המבחן" שלי
בהצטיינות יתרה!
תמי - העניין הזה שמזמינים אותך רק כשאת בזוג... באמת אין לי מה להגיד על זה. אייקון המום ודהום. זוגות הם החברה הכי משעממת בעולם. גם כשהייתי בזוג תיעבתי זוגות. היו לי רק סינגלים חברים.
מקסימה אחת.
יש אמרה כזאת - נשים שק של נחשים, ותמיד שוביניסטים אומרים אותה, ואני הייתי מתחלחלת לשמוע אותה, אבל השנים האחרונות הוכיחו לי שיש כאלה. לא כל כך החברות שלי. הן לא היו נחשות, סתם כפויות טובה. אבל סיפורי נשים ששמעתי... אללה יסתור. אני חושבת שאנשים, בני אדם בכלל, גם ביחסים בין המינים וגם ביחסי חברות בין אותו מין צריכים לשמור על יצר ההישרדות הבסיסי שלהם - מי שלא עושה לך טוב ולא רוצה בטובתך - אל תהיה איתו. אל תפנה נגד האינטרסים שלך עצמך! זה הכלל הבסיסי. למה אנשים נשארים במערכות יחסים וסופגים הערות מעליבות, דחייה, השפלה, ביטולים? זה לא משנה מהי הסיבה, אם קנאה, פינוק, חוסר אחריות של הזולת... הוא בדיכאון, בעייתי, אידיוט, קטן, נמושה... אבל אתה לא צריך להיות שם.
אשמח לשתות איתך קפה מחוץ לקפה.
את מבינה? באותו רגע שהיא אמרה לי שהיא לא קוראת אותי הייתי צריכה לתת לה גט. זה כזה בייסיק. או השנייה ש'התעצלה' להיכנס למחשב. החברות הנוכחיות שלי קונות במיוחד את המגזין בשבילי! ושתביני - אני קראתי את הבלוג שלה באדיקות! וגם את כתבותיה בעיתון! אני לא יודעת איפה היה הראש שלי שהכל נראה לי תקין. בעצם, אני יודעת. הייתי עסוקה בכאבי הלב שלי, בגברים, בשטות הזאת, אם אני יפה מספיק, אם לא הזדקנתי, בלה בלה, ולא שמתי לב לשום דבר אחר.
כל כך הזדהיתי עם דברייך, בא לי לחבקך !
גם אני, נותרתי עם קמצוץ קמיצתי וקמצני של חברים, חלק בגד, חלק טעיתי לגביהם, חלק אני תוהה לגביהם...
בקיצור, אני רואה בחברות ערך עליון, זה החינוך הייקי שקיבלתי במתנה משני הייקים שלי. אני חש שחברות אמיתית היא דו-צדדית, ד-ערכית, נתינה וקבלה הדדית.
לגבייך, אין לי כל ספק שאין (לי או לך) מה לדאוג :עזבי אותך מפסיכיאטר/פסיכולוג ואנשי מקצוע שונים ומשונים, לא רק שאת שפויה למדי, את יותר נורמלית מנורמלית, את אשה-אשה ! עזבי אותך מהרעות, שכחי מהרעים, התחברי לטובות באמת - האינטואציה תוליכך אליהן - אל דאגה.
נ.ב. גברים, זה/זו לא בעיה כלל, אם יודעים(כיצד) "לטפל" בהם. :) ולגבי נשים, אנ'לא יכול להתאפק מלומר ת'משפט הדי-נדוש : עפי"ר, אשה לאשה....ז א ב ה :) !!!!!
ברור שכל מילה שלך אני מאמצת בחום וגם אותך...
את כותבת נפלא ושימותו הקנאים!
לתחזק חברויות זאת השקעה, ולפעמים מתעייפים
(כמוני) וכייף להתכנס פנימה עם הלבד ועם הילדים הכלבים
והחתולים שתמיד מחזירים אהבה (החיות התכוונתי הילדים
לפעמים קמצנים..)
אפילו אחותי שמאוד אוהבת אותי, עד שלא יהיה לי גבר
צמוד כנראה לא תזמין אותי לארועים חברתיים, סתם הנחה
שלי.
חברי ילדות זה משהו מיוחד, הם מכירים את הבית ההורים האחים וגם אם שנים לא מתראים החיבור הוא טבעי.
מיא, את כייפית ושמחה שנתקלתי בך כאן בקפה,
אשמח לחזק את החברות גם על הפוך אמיתי.
כשקראתי אותך, כאילו קראתי את עצמי, כל הכתבה גיחכתי:)
נכון להיום אין לי חברות, יש לי בודדות שבאמת עזרו לי
מאוד בתקופה קשה מאוד בחיים, הקשר איתן מאוד רחוק
אך די חזק. מסתבר שהן עוקבות אחרי בפייס ובמקומות
נוספים, אבל בתכלס, אני ממש לא שומעת מהן, אלא
אם אנחנו נפגשות במקרה.
אני מבחינתי הפסקתי להתקשר, חד צדדיות זה מעייף
וגם די מדכא. החברה הכי טובה שלי נכון להיום היא?
הכלבה שלי. את צריכה לראות אחרי יום של טיולים וכיף,
כשאנחנו חוזרות הביתה, בדרך, אילו מבטים של שביעות
רצון היא שולחת לעברי, זה ממיס אותי לגמרי.
חוץ מזה יש לי עוד חברה מופלאה וזו אני!!
שב"ש :)
וויי וויי וויי.
אספר את הסיפור הקיצוני ביותר (פנינה כבר שמעה...)
היא - נשואה, ואני - גרושה. מספר שנים קודם לכן היכרתי מישהו והתאהבתי בו, בינתיים עברו מספר שנים והבנתי שהקשר מסובך מורכב ובעיקר, לא הדדי (אני והבחור).
ברגע של התגרות בגורל, היכרתי ביניהם . הייתי בטוחה שאני מאחורי זה.
רגע לאחר מכן הבנתי את גודל הטעות, אבל היא התעקשה לספר לי על הדייטים שלהם, להתקשר אליו מהאוטו שלי כשאין לי אפשרות לברוח. כל זה נפל בתקופה מחורבנת בה הכל הלך הפוך. (להלן מרץ 2006 השחור...)
בסוף הוא זה שניתק את הקשר איתה, ואני יצאתי עם שיעור ענק על נאיביות, בוגדנות, ואמון.
אגב, לדעתי גברים מכירים טוב יותר בערך החברות. פחות קרציות אלה עם אלה.
חוץ מזה, יש חברות אמת אבל הקשר לא נמדד לפי תדירות . אני למשל לא אוהבת לקשקש בטלפון....
מעניין. אני כותבת על זה ולמרות שעברו כמעט 5 שנים אני לפתע חשה כזה עצב....
וכמובן, כמי שבביתה צופים באח הגדול, אתחבר לפרידה!
היום חברות היא אוסף אינטרסים המתאים להילכות הזמן של שני הצדדים.
וכמו כל דבר בחיים, השינוי הוא הקבוע האמיתי.
been there done that.
תמיד נשאלתי איך אני לא נוטרת על מעשים מכוערים שעשו חברות כלפי? אז, אני כן זוכרת את המעשים לתמיד. אבל לא אבזבז אפילו דקה להגיב לחברות מסוג זה ובטח לא אחפש נקמות.
מיא. מיא מיא
איזה פוסט עם עוצמה כתבת!
יש לנו הרבה שיחות על הנושא. ואני יודעת שלא חסכתי ממך מהריאליזם המפוקח שלי על נושא החברויות.
אך כמו ששתינו צוחקות כשאני אומרת "ממרומי שנותי", אבל נכון להיום יש לי 2 חברות קרובות מאוד
שאני לא "סוחבת על גבי", הם תמיד היו לצידי בחולי וגם בשמחה. ואני לא אביא דוגמאות מה הם עשו בשבילי
כי אני אתחיל לבכות. אבל כמו שאת מכירה אותי גם הנתינה שלי לא מועטה.
נכון אמרת, עניין הפרגון באמת שייך לאנשים עם ביטחון עצמי שיכולים להרשות לעצמם לפרגן ועינם אינה צרה
בהישגייך. לא הזכרת את חברותייך שהפכו לעוינות בלי שום סיבה, כי אולי סר חינך. אז
על אלה גם יש לי מה להגיד. הנטייה להתלהב כשמכירים חברה ולהלל ולשבח ולהכתירה
אף למושלמת, עד הרגע שהמוכתרת מבצעת אקט של חולשה[לשיפוטם],
והתוצאה: הלך על הכתר שלך [טיפוסי לנרקיסיסטיות מהזן הקשה]
כאלה מהזן הזה השארתי שובל אחרי ואני לא סופרת אותם ממטר שימשיכו לחפש שלמות, אישית אין
בעיה עם חולשותי וגם לא עם חולשות חבריי, מהילדותיות הזאת נגמלתי מזמן.
רק לאחרונה חויתי בוגדנות טיפוסית. אבל סיפור הבגידה הראשון בחיי לטעמי, היה
רגע הכאב התם והנכלם שחישל אותי עד כדי כך שכל הבגידות לאחר מכן, מתגמדות בכאב .
וכך היה האירוע : הוזמנתי בכיתה ב' לחברה בשם דניאלה והיינו אמורות לשחק עם בית הבובות שלה.
דפקתי על דלת ביתה ואימה אמרה לי שדניאלה איננה. כמובן שנפגעתי מאוד וירדתי למטה ובכיתי
והחלטתי כנראה שאני לא מאמינה , ישבתי בזוית צפייה מהבית של דניאלה וכעבור כשעה או שעתיים
דניאלה ירדה עם חברה אחרת מביתה.הלכתי הביתה בוכה וכואבת אבל זה רגע מכונן שחישל אותי.
נכון שהפגיעה היתה קשה, אבל הביטחון בעצמי גדל מאוד, כי כן נפל לי אסימון,
ומאז מיא, אני מפוקחת לגבי בוגדנויות של חברות.
ועדיין אני מאמינה בחברות עובדה יש לי והטובות ביותר.
והחברות הישנות שלך התבלו כניראה (מוחית) ואז.... עם כל העצב כאלה מחליפים. כי כניראה שהם לא קשורות יותר לשום דבר שאת בעצם.
אני חושב שאיפהשהו זה פוסט מאוד עצוב. אבל גם שמח. חבל שלא שרדו את עצמן.
אני רואה עכשיו שיצא לי קצת ארוך...
גם אני אספתי חברה מכל תחנת חיים, שחשבתי שהן ממש טובות. היו יותר משלוש. אבל בשנה האחרונה, כשבחנתי לעומק את הקשרים האלה, ראיתי שהם ממש לא סימטריים, לא הדדיים, ולא רציתי יותר. שתהיה שבת נהדרת.
אחת מהתיכון,
אחת מכיתה א',
אחת מהצבא,
אחת מהעבודה,
מכל מקום אספתי חברה אחת טובה, וכל חברה ממלאת לי נישה אחרת, אחת לבילויים, אחת לבכי, אחת לצחוק, אחת להתכתבות ...
תשמעי, יותר מידי אנשים דורכים אחד/ת על השני/ה. העולם הזה קשה ... מנסים לשרוד.
פרידה (כשם אימי) על הכוונת. אני הולכת לראות אותה עכשיו.
שבת חמה
נשיבוק
עכשיו הולכת לקרוא :)