דו"ח מבקר המדינה על מערך כיבוי האש אומנם חמור ביותר, אך לא זה היה הדו"ח שצריך להתפרסם, וחבל. חבל שמבקר המדינה לא שם את האצבע במקום הנכון, בריקבון האמיתי, במורסה הגדולה שאותה צריך לנקות, במה שהולך באמת בתוך שירותי הכבאות, כיצד הוא מתנהל, ומדוע עד היום לא הצליחו כל שרי הפנים לשעבר לבצע רפורמה בשירות הזה ולהפוך אותו למשהו ממלכתי, כפי שצריך, למרות שכולם ניסו.
יכול להיות ששרי הפנים לדורותיהם לא היו נחושים כדבעי ברצונם לבצע מהפך בשירותי הכבאות. אך זו בוודאי לא הסיבה היחידה. הסיבות האחרות מכריעות לא פחות, ואולי אפילו יותר. והסיבות הללו מוכיחות עד כמה העסק הזה רקוב מבפנים.
שירותי הכבאות בישראל הינם שירותים מוניציפאליים. הם שייכים לרשויות המקומיות (איגוד ערים). משום כך, השלטון המקומי והרשויות המקומיות התנגדו תמיד להוציא מידם את הצעצוע הנחמד הזה, והשרים שגם להם יש עניין לא קטן בפוליטיקה המקומית, לא התאמצו יותר מידי כנראה. מדובר בין היתר במאגר מינויים וג'ובים לא מבוטל, ואף ראש עיר או סגן ראש עיר, לא מוכן לוותר בנקל על מאגר כזה של ג'ובים ומינויים למקורבים ועל יכולת להעניק הטבות למקורבים, הכולל לעיתים שכר מכובד מאד.
מדובר גם בקופה לא קטנה של כסף שמעניק משרד הפנים לרשויות המקומיות בגין כיבוי אש, חלקם צבועים אך חלקם לא, ואף עירייה כמובן גם לא מוכנה בקלות להיפרד מכספים שמעשירים את קופתה ותקציבה.
מול התנגדויות כאלה, השרים הממונים והממשלות לדורותיהם, לא תמיד רצו להתמודד. מה גם שהרי לכל שר, ולא משנה מאיזו מפלגה, יש נציגים ואינטרסים ברשויות המקומיות, וממילא גם הוא לא מצטער אם חברי מפלגתו ברשויות המקומיות מעניקים לאנשי המפלגה ג'ובים ומינויים.
המבנה המעוות והמופקר של שירותי הכבאות, גורם גם לבזבוזי כספים אדירים. חלק נכבד ביותר מתקציב מערך הכבאות, לא פחות מ-80 אחוז, מושקע במשכורות עתק ובפינוקים לבכירים, ללא שום הצדקה. המערכת הזאת רוויה בשחיתות, וזה מה שהמבקר היה צריך לבדוק ולהציף בדו"ח שלו. לא איזה שר פנים כזה או אחר, שעם כל הרצון הטוב שהיה לו ושל אלו שכיהנו לפניו, הם נכשלו כי מולם עמדה מערכת יותר חזקה מהם.
הדוגמאות לשחיתות הן רבות. יכלה המקום בעיתון שניתן לכתוב אותם, והם לא יכלו.
הדרך היחידה כמעט להתקדם במערך שירותי הכבאות, היא באמצעים פוליטיים. מי שיפקוד יותר חברים למפלגה, יזכה לקידום.
לשירותי הכבאות יש נציב כבאות ראשי, שמו שמעון רומח. אך מי שחושב שהוא המפקד של מערך הכבאות, כמו הרמטכ"ל על הצבא או המפכ"ל על המשטרה, אינו אלא טועה. הוא בקושי יכול להגיד לכבאים מה לעשות והאם להזיז צינור מפה לשם. גם זה לא תמיד. הוא לא הבוס ולא המפקד. 
הבוסים האמיתיים של שירותי הכבאות הם ראשי הערים, ומעליהם יו"ר מרכז השלטון המקומי. כי הם אלו שאחראים על הכספים וכמובן גם על השכר של הכבאים. ובעל המאה הוא כידוע גם בעל הדעה.
דוגמא נוספת: אם פורצת שריפה בעיר מסויימת, ואיגוד הכבאות של אותה עיר זקוק לסיוע ממערכת הכבאות של עיר סמוכה, אין אפשרות להרים טלפון ולהזעיק עזרה סתם כך. הדבר צריך לעבור מערכת שלמה של אישורים, וכמובן התחשבנות כספית לאחר מכן. כאילו תל אביב וגבעתיים, או חיפה והקריות, הן ערים בשתי מדינות שונות.
כל הדוגמאות הללו גם מסבירות מדוע במשרד האוצר דרשו כל העת לבצע רפורמה במערך כיבוי האש, ועמדו על כך שכתנאי להקמת רשות כבאות ארצית, תישלל מהם זכות השביתה. כמו גופי החירום האחרים המדינה. כמו הצבא, המשטרה או שירות בתי הסוהר. משום שכל רפורמה אמיתית חייבת לחתוך בבשר החי. לקצץ משכורות, לבטל הטבות ולהכניס את המערכת הזו לפרופורציות.


אש על השר


שר הפנים, אלי ישי, למרות כל התביעות שיתפטר או יפוטר, לא הולך כנראה לשום מקום. היו כבר בעבר הרבה דוחו"ת קשים של המבקר, ואף שר לא נאלץ לפנות את מקומו בגינם. מה גם שהדו"ח הזה לא מפנה את חיציו לישי דווקא והוא מבקר גם שרים אחרים, כולל מהעבר. הגל העכור נגד ישי אומנם קשה, מזוהם ומזהם, אך אם ינהג בשום שכל, הוא ישרוד את הטלטלה הזו.
ישי הוא בשר תותחים קל ביותר. התקשורת עטה על הבשר הזה כמוצאת שלל רב, והפוליטיקה המכוערת התגלתה כאן במלוא מערומיה. חבריו הקרובים היושבים לצידו שנים רבות סביב אותו שולחן, הותירו אותו בודד בצריח מול האש, ואפילו האיש שישי הפך אותו לראש ממשלה כשתמך בו ולא ביריבתו הפוליטית, לא העניק לו את הגיבוי הנדרש כשנזקק לו.
אלי ישי גילה השבוע, אולי בצורה הקשה, שבפוליטיקה אין חברים ואפילו לא ידידים. יש רק אינטרסים, ועזרה או תמיכה ניתן לקבל רק ממי שהאינטרס שלו משותף וזהה. סתם כך, אף אחד לא מעניק תמיכה או סיוע.
נתניהו, למשל, התעלם לחלוטין מישי ונתן לתקשורת להתעלל בו כרצונה. אך ברגע שקריאתו של ישי להקים ועדת חקירה לכל היערכות מערך הכבאות החלה לצבור תאוצה, לפתע נזכר ראש הממשלה בשר הפנים שלו, והתקשר אליו מספר פעמים כדי לשכנעו לסגת מן הרעיון. כי אז היה לו אינטרס. משום נתניהו יודע שועדת חקירה תפגע גם בו, ואולי אפילו בראש ובראשונה בו.
מערך הכבאות במדינת ישראל לקוי ביותר כבר שנים רבות. במהלך השנים היו לא מעט ניסיונות לשפרו ולהפוך אותו למקצועי ורציני יותר, באמצעות הקמת רשות כיבוי ארצית, אך הדבר לא עלה יפה.
שר הפנים במדינת ישראל, עם כל הכבוד לו ולאחריות המיניסטריאלית שיש לו על שירותי כיבוי האש, היכולת שלו לפעול בתחום זה היא מזערית לחלוטין. אין לו יכולת לקנות אפילו מכונית כיבוי אחת. אין לו גם יכולת להורות אפילו על גיוס כבאי אחד. הכל, כאמור, מצוי בתחום אחריותן של הרשויות המקומיות. שר הפנים יכול לנסות לכופף את הרשויות לעשות זאת, אך אם יתעקשו, אין לו שום דרך לעשות את זה.
במדינת ישראל קמו עד היום ועדות חקירה רבות, אך חלקן הגדול לא הביאו שום תוצאות. הן כן גרמו לעריפת ראשים, אך תועלת של ממש לא יצאה מהן. ועדת החקירה הממלכתית בעניין ילדי תימן, לא החזירה אפילו ילד גנוב אחד. ועדת החקירה הממלכתית בנושא משק המים, לא הוסיפה אפילו סנטימטר מים לכנרת, והדוגמאות עוד רבות.
הקמת ועדת חקירה ממלכתית כיום, תשרת אולי את רצון ההמונים המוסתים על ידי התקשורת, כי היא מסוגלת לערוף ראשים, ובראש וראשונה את ראשו של ישי, אך מערך כבאות חדיש ויעיל לא ייצא מזה. ועדה כזו עולה המון כסף, ואת הכסף הזה עדיף להשקיע ברכישת כבאיות חדשות ובציוד למערך הכיבוי.


תוספת לדוברים


תקציב הכנסת ל-2011 יעמוד על 543 מיליון שקל, שזה גידול של 10 אחוזים לעומת תקציב 2010. ב-2012 יגדל התקציב בעוד כמה מיליוני שקלים ויעמוד כבר על 546 מיליון. ולשם מה הגידול? כדי לארגן מחדש מחלקות שונות בכנסת, הקשורות בעיקר להנגשת המידע מהכנסת אל הציבור. ובמילים אחרות, לצורך הגברת מערך הדוברות ושירותי התקשורת הממוחשבת. בנוסף, יש צורך להמשיך ולשפץ את בניין הכנסת הישן, בן למעלה מ-40 שנה.
הכנסת קיבלה באחרונה לעבודה 9 דוברים חדשים לוועדות הכנסת, ועוד היד נטויה בתחום קבלת עובדים לתחום הדוברות והתקשורת הממוחשבת. כל זה עולה לא מעט כסף, ויש לתת לעלויות אלו ביטוי בתקציב הכנסת לשנתיים הבאות.
את תקציב הכנסת מאשרת ועדה משותפת שבה חברים חברי כנסת מוועדת הכנסת מוועדת הכספים. בראש הוועדה המשותפת עומד יו"ר ועדת הכנסת, יריב לוין (הליכוד).
השבוע הוצג תקציב הכנסת בפני הוועדה המשותפת, ונחשפו המספרים והעלויות של התחומים השונים בתקציב זה. בין היתר התברר, כי התקציב המיועד לשכרם ותנאיהם של חברי הכנסת יעמוד על כ-112 מיליון שקל. מזה שכר חברי הכנסת 50 מיליון שקל בשנה, עוזרים לחברי הכנסת 28.9 מיליון שקל, תקציב ליצירת קשר עם הציבור ותקשורת 12 מיליון שקל, שכר דירה ומלונות לח"כים בירושלים - 2.5 מיליון שקל, אבטחה ומיגון חברי כנסת 6 מיליון שקל, השתתפות בהוצאות משפטיות של חברי הכנסת 100 אלף שקל ולימוד שפות לחברי הכנסת 120 אלף שקל.
שכרם של העוזרים הפרלמנטרים יגדל ב-11 אחוזים, לפי המלצתה של "ועדת גרונאו" הבוחנת את תנאיהם של חברי הכנסת. העלאה של 5 אחוז תבוצע ב-2011, והעלאה נוספת של 6 אחוזים תבוצע ב-2012. סך הכל מדובר בתוספת של 2.9 מיליון שקל.
עוד עולה מהצעת תקציב הכנסת, כי תקציב הכיבוד המוגש בוועדות יגיע ל-730 אלף שקל בשנה, התקציב לקשרי חוץ וטקסים יגיע ל-3.5 מיליון שקל, ומימון שכרם של מנהלי הסיעות בכנסת יגיע לכ-7.1 מיליון שקל. עליה של 210 אלף שקל.
עוד התברר, כי תקציב תשלום גמלאות לחברי הכנסת לשעבר יגיע לכ-62 מיליון שקל, שזה גידול של 1.8 מיליון שקל בשנה. לתקציב הקמת מוזיאון הכנסת יוקצה סכום של 81.5 מיליון שקל.
בנוסף, הוצאות הכנסת עבור שירותי משרד ליושבי ראש הכנסת לשעבר יגיעו ל-250 אלף שקל. המדובר בהחזר הוצאות עבור היושבי ראש לשעבר: דן תיכון, שבח וייס, שלמה הילל ודב שילנסקי.
אולם, הישיבה של הוועדה המשותפת לתקציב הכנסת, לא התנהלה על מי מנוחות כלכל וכלל, ויו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, אף נטש בזעם את הדיון.
היה זה לאחר שיו"ר ועדת הכספים, הרב משה גפני, ביקש לקיים דיון בהעסקתם של הדוברים לוועדות הכנסת השונות שמונו זה מכבר, באומרו, כי "העסקת הדוברים לוועדות אינה רעיון מוצלח. אני כבר הרבה שנים בכנסת, אבל כשאני מדבר על הדוברים עם הנהלת הכנסת, מדברים איתי בהתנשאות".
הרב גפני התכוון לכך שחלק מן הדוברים לא נקלטו כראוי בוועדות אליהן שובצו, בעיקר בשל חילוקי דעות עם ראשי הוועדות, חילוקי דעות שנבעו מההנחתה מלמעלה של הדוברים על ראשי הוועדות.
יו"ר הכנסת, שכאמור נטש בזעם את הישיבה בעקבות התביעה לקיים דיון בנושא הדוברים, איים ש"לא יהיה תקציב לכנסת אם הכנסת הופכת לבת ערובה או למערכת שבה ניתן ללחוץ לחצים שאינם ממין העניין".
ואולם, יו"ר ועדת הכנסת והוועדה המשותפת לתקציב הכנסת, יריב לוין, תמך דווקא בעמדתו של עמיתו, הרב גפני, באומרו, כי "בהעסקת הדוברים לוועדות משהו לא עובד טוב". הוא גם הבהיר שלא יתן שיקחו מכוחה של הוועדה המשותפת לדון ולהכריע בעניין הדוברים שהוא מתוקצב בתקציב הכנסת.