הכרתי פעם איכר בן 100. הוא התעקש להסתובב בין רגליו של מי שהסכים לכך בתנאי שלא יציע חידושים. כל בוקר חיפש את טעם ההשכמה-במסגרייה, בנגרייה ,בגן הירק-"היכן שיהיה לך קשה לקלקל",אמרו לו ,"מכשירים אלקטרונים עדינים".בהפסקת צהריים היה יושב בחדרו ליד שולחן  ערוך מפה מגוהצת, ועליה  כוס תה, וליד בצלוחית קטנה שקופה -התנדנדה ביצה קשה .הוא  נקש עליה בעדינות בציפורן קשוחה  וקילף את המעטה הדק בלי שפגם בדקות יופיו .

חבריו כבר היו שוכני עפר ולא הייתה לו סיבה לשבת בחדר האוכל.מנה שנייה ציווה בתוכו.הוא ניגש  למקרר שפוף  ונטל  לבן.הוא עקב אחר מסלול הכפית  -המתוכן על פי רצונו - בין שפתיו לגביע ודעתו לא נחה עד שהיא שיקפה את לחיו.מגולח היטב ,הינהן לדמותו .הוא קינח את סנטרו במטלית משופשפת שמא נתלה בו אניץ של בד.אז  הלך שלושה  צעדים אל הדלת,התכופף והניח ,לא זרק,את המכסה המכוסף של הלבן- בפח .מחוגי השעון נעו בעורמה והוא התנמנם לרבע שעה על מיטה נמוכה.ידו נשמטה נוגעת לא נוגעת בריצפה.  השמש הסתתרה מאחורי ענן שחור וההקור שזחל בחריצי הדלת הטריד את אצבעותיו.טיפת לחות נזלה על לחיו  והוא ניעור. כבר אחת?הוא דידה ,בחולצת עבודה כחולה ללא רבב, לנפחייה .הגשם זרזף בעוז אך פניו לא הושפלו.לפני הכניסה השתהה מעט,הרים זרד  וגרד את הבוץ מנעליו.חזרתי אמר לעצמו.   המבער הרועד פיזר מניפת גיצים   ובמשקפיו הכהים נשקפו חיוכים בוערים,אני עובד ,זמזם עם טירטור המכונה הרובוטית. לאחר ששב לחדרו,בשקיעה,  הביט דרך החלון המתערפל וראה במטושטש את התלמים הישרים השבורים ופניו התכווצו  .הוא נד בעיניו המימיות לענפי התפוזים הכפופים מחוסר יחס .אחר, חזר ובהה בעיתון ולא מצא עניין כי הכותרות לא השתנו כבר ימים רבים. על כיסא ליד המיטה הצרה חיפש  ספר שהשאיל אתמול או היה זה שלשום?הוא התיישב ,חלץ נעלי בית אפורות,נשכב  על המיטה, ואמר אוי  –"הספרים כבדים היום".הוא סובב את כפתור הרדיו ושמע מוסיקה קלאסית.הוא לא נרדם לפני שהתקין  את השעון המעורר.אני קם בחמש לחלוב פרות,אמר,זה התור שלי.על השולחן העמיד קומקום מצפצף וצלוחית ריבה,וצנים.זה למחר אמר,לחסוך זמן ולהגיע לפני הווייטנאמי.הפרות לא אוהבות שהוא בא לפני.הם פוחדות מזרים.יש לך ילדים שאלתי? הוא עשה עצמו מחמת הנימוס כלא שומע.הוא כיבה את נורת הקריאה ונרדם.