אני מאוד אוהבת את הבדיחה הידועה על הילד הבדואי ואבא שלו שהולכים ביחד במדבר,(להלן הגירסה המקוצרת...) הילד שואל את אבא שלו כל מיני שאלות קטנות ועל כולם האבא עונה – "וואלה יא איבני, לא יודע...." אחרי כמה זמן וכמה שאלות הילד שואל את אביו "יא אבא, לא מפריע לך שאני שואל אותך כל כך הרבה שאלות"? והאבא עונה – "לא יא איבני, אם לא תישאל איך תדע"??? זה כמובן הרגע שכולם פורצים בצחוק סוער... כולל אני...

אבל הבוקר פתאום זה ניראה לי סיפור מלא חכמת חיים – אגב אלה הבדיחות הטובות ביותר כמובן.... הרי באמת, אם לא תישאל איך תדע???

הרבה פעמים אני מוצאת ש: 1. אני שוכחת לשאול, 2. אני שואלת מישהו שלא יודע ובזאת "נגמרת " השאלה... 3. שואלת ושוכחת לחכות לתשובה.... 4. שואלת – ולא מחבבת את התשובה אז זורקת את השאלה.... 5. מתביישת לשאול כדי לא להראות מטומטמת... בטח יש עוד כמה אפשרויות.... בכל מקרה, בדרך כלל לא שואלת את השאלה שוב. פתאום אני מבינה שזה אולי חבל...לפחות לחלק מהשאלות.

נכון שהיום בעידן האינטרנט זה מאוד עוזר ובכל זאת.... יש חלק מהשאלות שאת התשובות עליהם אי אפשר למצוא באינטרנט..

נראה לי שיכולתי לחסוך לעצמי המון בעיות. לעיתים הייתי רוצה שיהיה לי מישהו לשאול. מישהו (או מישהי..) חכם כזה שהיה יודע את כל התשובות "הנכונות".... עכשיו הסתבכתי... הפסיכולוגית שבי, שהיא למודת קרבות, הייתה שואלת – "ומה זה נכון בשבילך?"??? מין הסתם הייתי עונה – מישהו שרואה את העתיד ויכול להגיד לי מה הכי נכון לעשות עכשיו, או שפשוט יגיד שהכול יהיה בסדר... ומין הסתם כנראה שהיא היתה אומרת שהכול בראש שלי... ושאין נכון או לא נכון ואין רק עתיד אחד אפשרי כי אני מייצרת את העתיד שלי בכל רגע על ידי הבחירות שלי... ושלבחור זה אומר להיות בוגר וזה בעצם החופש האולטימטיבי...

-        נו, אני צריכה כבר אשפוז סוף סוף????