אש קפיטליסטית

האש בכרמל ובסביבתו כבר שככה, אבל האדמה עדיין שחורה וחמה, מעליה צל מותם של אנשים יקרים ומתחתיה מבעבע הרמץ, שבא להזכיר לנו את חלום היערות היפים ואת שברו. חילופי ההאשמות הממוסמכים כבר היו לנו לזרא, וזוהי רק ההתחלה. הממסד הישראלי מוצף ממש באנשים בתפקיד או שמא כבר בגמלאות, שידעו מראש את הצפוי לנו ואפילו שלחו פעם מזכר כלשהו, שתמיד מצטייר בעיני הממונים כאקט של טרחנות שיש להתייחס אליו באדישות אדיבה. לאיש לא אכפת את מי יצלבו הפעם, כדי לרַצות את הזועמים, להסיח את דעתם של האבלים ולבדר את צרכני התקשורת ההמונית. מאז הוקרב רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים דוד (דדו) אלעזר כדי להציל זמנית את עורם של גולדה מאיר ומשה דיין, הפך הציבור לחשדני מאוד כלפי ועדות חקירה, אבל הצמא לדם ולפורקן מתגבר גם על התסמונת הזאת. כמה רבי טפסרים ישלמו אולי את המחיר, אבל קשה אפילו לחלום על שינוי מהותי. האליטות בארץ מבקשות בסופו של דבר לשמור על המצב הקיים, שמשרת את האינטרסים שלהם ושל מיטיביהם. לכן הביקורת היא תמיד נקודתית: לא היו מטוסי כיבוי, לא שעו לתחינות הכבאים לתקציבים, ופקידי האוצר, בהשראת השר יובל שטייניץ, דרשו "רפורמות" לפני שיתנו "אפילו שקל אחד".

אפילו המדורים הכלכליים עתירי העמודים ביומונים הרהיבו עוז למתוח ביקורת על האוצר בנושא הכבאות, אבל לא טרחו לדבר על שינויים מבניים כלשהם ביחסי הון-שלטון ובשליטת המעסיקים העתידיים של פקידי האוצר בשוק הפרטי על ההחלטות שהם מקבלים עתה, כעובדי מדינה. לכן אין להם כוח מוסרי או עמדה רעיונית הולמת, שיאפשרו להם לשנות באורח קוטבי את סדרי העדיפויות, ולהציב את שיפור השירותים לביטחונם ולרווחתם של כל הישראלים כיעד חשוב יותר מהנחות והטבות לבעלי ההון.

כאשר שר האוצר סירב לתקצב את שירותי הכבאות כראוי הוא בעצם הצהיר, שהקופה שלו איננה מיועדת להציל את חיינו, שלא לדבר על שירותי הבריאות והחינוך שלנו. היא קיימת כדי להבטיח "צמיחה", למען חלק מזערי של הציבור בתוספת אבק רווחים גם למעמד הבינוני. בנימין נתניהו מושל בשם פילוסופיה חברתית פוליטית, שמטרתה חוסן כלכלי על חשבון הסולידאריות החברתית. ההסכמה הבסיסית של רוב הפרשנים לנושאי כלכלה עם הדרך הזאת, מחייבת אותם בעצם לקבל גם את עמדת האוצר בנושא הכבאות. הרי מדובר רק בחלק קטן מאוד מכלל המטלות הענקיות הכרוכות בביטחון. כלכלה רכושנית חופשית עד מופקרת איננה יכולה לדאוג לחברה בכלל, ובוודאי לא לחברה במצור. השריפה אולי היתה אסון טבע הקורה במדינות רבות, כפי שטען הדובר הבלתי רשמי של הממסד בן-דרור ימיני ב"מעריב", אבל חוסר האונים נוכח האש המשתוללת נובע מהעדפת האתוס הקפיטליסטי ומדחיקתם של כל רעיונות השוויון החברתי אל מחוץ לסדר היום הלאומי שלנו.

קיים אפוא קונפליקט בסיסי בין התעשרות המעטים לבין רווחת הרבים. הממסד החולש על המשק, בעלי ההון ופקידי האוצר, משרתים את ההתעשרות ובזים לרעיונות הדוגלים בשליטת החברה בתקציב ובחלוקתו. בשלב זה אין אנו מדברים על שליטה מוחלטת של הציבור בכל אמצעי הייצור והשיווק, אלא רק בגרסה צנועה יותר של צדק חלוקתי. גם אם אנשים פרטיים שולטים בהון, יש למצות את גביית המס מהם ולהפנות את הכסף לשירותים החברתיים, כדי שכיבוי האש, המאיימת על החיים ועל הרכוש, ייחשב ליעד נכון וראוי להקצאת המשאבים המתאימים. ראינו גילויים יפים של התנדבות ואפילו חירוף נפש בפרשה העגומה שפקדה אותנו השבוע, אבל קשה מאוד לקיים אותם לטווח ארוך. התגייסות חברתית כרוכה בסולידאריות בין בני אדם; אבל האתוס הניאו-ליברלי, שהוא כה דומיננטי בקרב האליטות כאן (כולל העיתונאים), מתעב את הסולידאריות ומקדש את מוטיב הרווח. עלינו לבחור בין החלופות פשוט כדי לשרוד.

הרעיונות שהותוו כאן יפים אולי לגבי כל חברה מתוקנת, אבל כאשר מדובר בישראל הם הופכים לדילמה מסוג להיות או לחדול. כדי לכבות באמת את האש, ולא לגרור אותנו לשורה ארוכה של אסונות שהחברה הישראלית הרכושנית אינה ערוכה, באורח מבני, לטפל בהם, צריך למנוע מראש מחומרי הבעירה מלהגיע אלינו. זה מחייב אותנו, למשל, להעמיד בראש סדר העדיפויות הפוליטי את שינוי היחסים הבלתי נסבלים בין האזרחים הערבים והיהודים, לפני שיפקוד אותנו אסון בלתי הפיך. יש להשתחרר מן האשליה שהכל בשליטה. היתה הפגנת הזדהות יפה של אוהדי הכדורגל מבני סכנין עם הנפגעים באסון, וייתכן שאפשר לקדם את שחרה של תקופה טובה יותר. אבל גם שיפור היחסים עם האזרחים הערבים כרוך לא רק בהבעת רצון טוב, אלא גם בהפניית משאבי עתק למגזר הערבי. האמונה העיוורת בכוחות השוק לא תועיל לנו, ולא תשרת את האינטרס החברתי הכולל שלנו גם בנושאים אחרים.

למדנו גם שישראל היא חלק מהקהילה הבינלאומית, ושהיא זקוקה לאחרים בעידן הגלובאלי הזה ולא רק בשעות חירום ומצוקה. הפסיכוזה של "עם לבדד ישכון" מסכנת את עצם קיומנו. אלפי אזרחים ישראלים הפנימו השבוע את הכרת הטובה לרבים שהגיעו לכאן מעבר לים כדי לסייע לנו בעת מצוקה. אולי הם קלטו את רדידותה של האיבה, שאנשי הימין טיפחו כאן כלפי כל אומות העולם, והיא התגברה מאוד בשנים האחרונות. ישראלים המבקשים לקדם גישה יותר הומניסטית כלפי בני אדם בכלל, ופתיחות רבה יותר כלפי זרים, שאבו עידוד מהתופעה הזו. מטוסי הכיבוי מטורקיה המוסלמית מסמלים גם תקווה לחידוש מערכת היחסים המסורתית והטובה עם העם הטורקי, ואין לזלזל במהפך הפסיכולוגי שפקד אלפי בני אדם. כל התקרבות לטורקיה מסייעת בעקיפין גם להדיפת רעיונות העִוועים לתקוף את איראן.

במצבה הנוכחי של ישראל, כאשר התמוטטות הביטחון נובעת ישירות מהדבקות ברכושנות בלתי מבוקרת, כל יוזמה לתקוף מדינה גדולה וחזקה באזור היא לא רק בלתי מוסרית אלא גם מטורפת. ישראל איננה מסוגלת כיום לנהל את הקונפליקטים שלה, שהם בלתי נמנעים ונובעים ממדיניותן של ממשלות ישראל. השלום, והמדיניות שנועדה לקדם אותו, אינם סתם עוד אופציה מדינית, שניתן לאמץ או לדחות. הסכמי שלום וה"וויתורים" הכרוכים בהם הם פשוט כורח קיומי.

הציבור שלנו הוא צייתן מאוד מבחינה פוליטית. אבל בכל המבחנים מאז 1973 נוכחנו לדעת, שכושר עמידתו בשעת חירום אינו מרשים במיוחד. כמו עמים אחרים ערב מלחמות (ראו את האנגלים ואת הגרמנים בשנת 1914, ערב מלחמת העולם הראשונה) רוב האזרחים מסרבים אפילו לדמיין את הקשיים והתלאות כאשר האש בוערת ממש מסביבנו.

* התפרסם ב"כל העיר".