האם הרפובליקה העממית של סין בדרכה להפוך למעצמה העולמית הגדולה בעולם? ישנן מספר אינדיקציות מדאיגות: ראשית, חברות סיניות ממשלתיות ופרטיות מצויות בימים אלה במסע קניות עולמי. אג"ח ממשלתיות, חברות אירופיות (כמו יצרנית המכוניות השוודית וולוו), והרבה מאד רכישות של חברות לכריית משאבי טבע חיוניים ברחבי העולם – הכל עובר לידיים סיניות. שנית, הכלכלה הסינית התברכה בשנים האחרונות בצמיחה כלכלית דו-ספרתית שהמדינות העשירות בעולם יכולות רק להתקנא בה. סין כבר נטלה מיפן את תואר הכלכלה השניה בגודלה בעולם. לבסוף, הממשלה הסינית מטפחת בימים אלה מעמד בינוני אדיר-ממדים, עם כוח קניה עצום, מתוך מטרה להפחית את התלות של הכלכלה הסינית ביצוא.

פסימיסטים יכולים כבר להעלות בדעתם את ההשלכות הפוליטיות של צמיחתה של סין: מה אם הרפובליקה העממית תחליט שהיא יוצרת קשרים עם מדינות כמו איראן, תורכיה, ברזיל, ונצואלה ורוסיה? האם לא תהיה בכך קואליציה שתוכל להטיל אימה על העולם החופשי? רבים רואים את הדעיכה הכלכלית והפוליטית של ארצות הברית בדאגה ומעלים את החשש שמא סין היא הדבר הגדול הבא.

אבל הסתכלות עמוקה יותר תראה שלחששות הללו אין הרבה בסיס. בעיקרו של דבר, מרבית האינדיקציות היום מראות שצמיחתה של סין מתחילה למצות את עצמה. כמו כל כלכלה קפיטליסטית טרייה, יש בה תקופה של צמיחה מואצת שלאחריה האטה ומשברים. סין לא מאיימת על ההגמוניה האמריקאית יותר משיפן או גרמניה אימו עליה בתקופת הגאות הכלכלית שלהן. החשובה בעדויות לכך היא ההאטה הכלכלית שיש בסין כיום. כאן העדות הטובה ביותר שאנחנו לא חיים בעידן היסטורי שבו אימפריה אחת שוקעת ואחרת עולה.

בתקופות קודמות בהיסטוריה, הסימן לכך שאימפריה תשקע ותוחלף באחרת, תמיד התבטא בצמיחה כלכלית באימפריה העולה ומיתון בשוקעת. בסוף ימי הביניים למשל, צרפת היתה הכוח הדומיננטי באירופה. אבל חוסר יכולתה של המונרכיה הצרפתית להשקיע בכלכלה האגררית המנוונת הובילה למשבר כלכלי הולך וגובר. בריטניה, לעומת זאת, היתה באותה תקופה בשלב של גאות כלכלית שנבע מפיתוח קפיטליסטי של תעשיית הצמר. התוצאה היתה החלפה צרפת בבריטניה ככוח הדומיננטי בפוליטיקה העולמית. זה לא מה שאנחנו רואים היום: כאן השקיעה הכלכלית היא אוניברסלית. סין היא חלק מהסדר העולמי הרבה יותר משהיא אלטרנטיבה לו.

סין גם לא מייצגת חידוש מרשים בניהול הפיתוח הכלכלי. קפיטליזם מכוון-מדינה הוא תופעה רווחת בכלכלות קפיטליסטיות טריות מאמצע המאה העשרים (גם ישראל היתה כזאת בראשית ימיה ומדינות חזקות אחרות במזרח אסיה עדיין כאלה). מכאן לא יבוא הסדר העולמי החדש, אלא להפך: בסופו של דבר, המגמות מצביעות על כך שההתערבות הממשלתית בכלכלה מתחילה למצות את עצמה ככוח מקדם והופכת להיות כוח מעכב ומפריע: כבר היום אנחנו עדים לתופעה שלמרות שהמכירות בסין עולות, הרווחים יורדים. הסיבה לכך היא לקיחה ממשלתית מהתוצר מתוך מטרה פוליטית של הקטנת התסיסה הציבורית והתרחבות מהומות ושביתות של פועלים. בסופו של דבר, הקונפליקט בין אנשי עסקים פרטיים בסין לבין הממשלה יגיע לנקודת רתיחה – אותו קונפליקט שחוזר על עצמו בכל כלכלה קפיטליסטית מודרנית. הקהילה הפרטית צפויה לנצח מכיוון שהיא הכוח המייצר העיקרי. חזרה לכלכלת הפקודה כבר לא תהיה אופציה במשק שהמורכבות שלו גדולה.

לבסוף, מנוע הצמיחה העיקרי בסין הוא עדיין בעיקר הסתמכות על כוח עבודה זול. גם כאן הכלכלה הסינית צפויה להיתקל בקיר. מלאי הפועלים הסינים הולך וממצה את עצמו. הגאות הכלכלית נבעה ממעבר של מיליוני בני-אדם מהכפרים אל המפעלים העירוניים. אבל כוח עבודה זה הוא סופי. למעשה, האוכלוסייה הסינית מתחילה להזדקן: שיעור האנשים בטווח הגילים 19 עד 24 כבר עבר את שיאו ולפי מחקר של האו"מ, גם שינוי במדיניות הילודה לא צפוי לעזור. מה גם שהפועלים הסינים בימינו אינם כוח העבודה הזול והממושמע של העשורים הקודמים. כיום הם מאוגדים היטב ומתחילים להיות מודעים לכוחם הפוליטי. הממשלה מוצאת את עצמה מעניקה להם ויתורים שלא חלמה עליהם בשנים קודמות. העלאת שכר קולקטיבית צפויה לפגוע ביתרון התחרותי העיקרי של סין.

משבר של הקפיטליזם העולמי בימים אלה הוא באמת סיבה לדאגה, ואפשר להבין את הריבוי של תרחישים אפוקליפטיים. אבל כל עוד אין תחליף ריאלי לקפיטליזם, הוא לא צפוי לעבור מהעולם. הסתכלות היסטורית תזכיר לנו עד כמה מערכות כלכליות במשבר יכולות לשקם את עצמן ולהתאים את עצמן למציאות חדשה. הרבה יותר סביר להניח שזהו המסלול שהאנושות תתור בו בימיה הקרובים.