איבדתי את זה

בשבוע שעבר, התיישבתי מול המחשב, כמנהגי מדי ערב, בדקתי הודעות דואר-אלקטרוני, נכנסתי לאתרים קבועים ובדקתי עדכונים, ולבסוף פתחתי את תוכנת עיבוד התמלילים האהובה עליי והתחלתי לכתוב. כתבתי על בחורה שעוברת מהמושב בו גדלה בצפון הארץ לעיר הגדולה – תל-אביב – כדי להגשים את חלומה כשחקנית, אך לאחר סדרה של מפגשים עם אנשים רעים ובוגדניים, העולם שדמיינה לעצמה מתפוצץ לרסיסים, ובמקומו היא רואה את העולם כפי שהוא: אירוני, רע ואכזר. בעודי כותב, ניסיתי להסתיר את רצונה האמיתי והלא-מודע מאחורי מסכה של מטאפורות ודימויים, אך למרות כל מאמציי, נותרתי עם האמת העירומה גלויה לעין-כל, ואילו המטאפורות – מחשב שבור בפינת החדר, קופסת תכשיטים ריקה על מכתבה ישנה, תחפושת לפורים של הליצן העצוב – נשארו בדיוק כפי שהיו, ללא כל משמעות מאחוריהן. ניסיתי מספר פעמים לשנות את המטאפורות, ואולי להחליף את חלקן, אך ללא הצלחה מרובה. לבסוף התייאשתי, אך לא ייחסתי לנושא חשיבות, הרי כתבתי בעבר סיפורים ללא דימויים או מטאפורות. את הסיפור חתמתי בטוויסט אירוני חריף, כדי להדגיש את השינוי הגדול שעברה הגיבורה.

למחרת התיישבתי לערוך את הסיפור, לבחור את המילים הנכונות, להדגיש את הרעיונות, ולהשחיז את הסרקסטיות ולבסוף שלחתי אותו לשירה, אשת סודי והמבקרת הכי טובה שלי.

"אבל ביקשתי שלא תתקשר." אמרה לי, ולמרות זאת התעקשתי, אמרתי שמשהו לא בסדר בסיפור, שהיא חייבת לבדוק אותו, ולאחר שיכנועים רבים היא הסכימה. בשיחה הבאה טון דיבורה רמז לי שדבר מה בהחלט אינו כשורה, ולאחר שהפנתה אותי חזרה לסיפורי, הבחנתי כי הטוויסט האירוני איננו, ובמקומו, לתדהמתי, הוספתי סיום מתוק ונוגע ללב. שירה צחקה עליי, אמרה שאני נעשה רך לעת זקנה, ואני הגבתי בלקוניות, וחזרתי מיד לשכתב את הסיפור, אך לא משנה כמה ניסיתי, סיום הסיפור נשאר מתוק, או לעיתים רחוקות, טראגי, כאילו האירוניה נמחקה ממוחי.

פתחתי דף חדש במעבד התמלילים שלי, והחלטתי לשקוד מייד על כתיבת הסיפור האירוני ביותר שנכתב אי-פעם, ומייד לאחר-מכן התיישבתי למשך כשעתיים וכתבתי סיפור מתוק על בחורה שגרה ברמת-השרון, ובעלה אוהב אותה. מחקתי בכעס את הדף וכתבתי במהירות סיפור מקסים על אימא שמסתדרת עם ילדיה. אחר-כך כתבתי באיטיות ובקפדנות סיפור חמוד על גבר שמצליח בעבודתו ביושר ובעבודה קשה. לפתע פתאום, לא רק האירוניה נשאבה מן הסיפורים, גם קתרזיס כבר לא היה, אנשים בסיפוריי פשוט עשו דברים, דברים קרו למישהו, וזהו, שום שיא, שום דבר מדהים בסופו, כלום. התקשרתי לשירה בבהלה, "ערה?" שאלתי, והיא: "לא." פשוט כזה, החלטי. בצלצול השני כבר ענתה בבהירות, "אני חושבת שמאז שזה נגמר אנחנו רק מדברים יותר." אמרה, ואחר-כך הקשיבה לקישקושיי המבולבלים והלחוצים, ולבסוף אמרה שאני רק מדמיין, ושכדאי שאלך לישון, אחזור למחרת בכוחות מחודשים, ואכתוב את אחד מסיפוריי הנוקבים, ולאחר רגע הוסיפה בעצב שהרי זה אני, וכל סיפור שלי הוא מדהים.

למרות חששותיי, החלטתי להקשיב לשירה וללכת לישון. בלילה, חלמתי חלומות טובים ונעימים, והתעוררתי בבהלה, שטוף זיעה קרה. ניגשתי למחשב וכתבתי ללא הפסקה, עד שלא הצלחתי לפתוח את עיניי ונרדמתי והמקלדת בחיקי. ביום המחרת גיליתי כי סיפורי כתוב ללא מערכות, וללא שינויים משמעותיים בחיי הגיבור. משם ההתדרדרות היתה מהירה, בסיפור הבא כבר לא היה גיבור – דברים קרו, אבל סתם, לאף אחד במיוחד - אף אחד לא עבר שינוי גדול, אף אחד לא קיבל תובנה מיוחדת, אנשים פשוט חיו את חייהם. התקשרתי לשירה בפאניקה מוחלטת, "אני לא חושבת שזה רעיון טוב, שניפגש." אמרה, ואני המשכתי לדבר ולהתחנן ולבכות, עד שהבטיחה שתבוא, אבל רק לכמה דקות. למחרת, כששירה יושבת על המיטה שלי, כתבתי לאט, בעקשנות ובמאמץ רב סיפור ללא משמעות. לרגע אחד טעיתי וחשבתי שזהו סיפור נונסנס, אך חיוכה הנבוך של שירה הבהיר לי שאפילו זה לא היה – זה היה פשוט סיפור חסר כל משמעות. ביקשתי משירה שתשאר איתי, קצת, כי רע לי, "אבל רק קצת." היא ענתה, ואספה את ראשי אל חיקה.

כשהתעוררתי שירה כבר לא היתה שם, ובחשש מסויים התיישבתי שוב מול המחשב, אזרתי את כל מה שלמדתי במשך חיי, הוספתי כישרון ותיבלתי בעבודה קשה, ובמשך כשלוש שעות כתבתי, תיקנתי, ערכתי, הגהתי, וכשהסתכלתי שוב על המסך, גיליתי שהיה ריק – כתבתי סיפור ללא רעיון וללא השראה.

במשך הימים שלאחר מכן הסתובבתי בערבים חסר מטרה, קיוויתי שלפתע פתאום, כבעבר, אראה משהו שיצית את דמיוני – פרח מעוך על הרצפה, ילד בוכה כי איבד את אימו, זוג מאוהב, רכב שאורותיו הושארו דולקים – אך דבר לא קרה, והמשכתי לטייל ברחובות עירי. כמה ימים אחר-כך היא כבר הצטרפה אליי, "אני עושה את זה רק כי אני דואגת לך." היתה חוזרת ואומרת, "ברגע שתחזור לעצמך ותעמוד על הרגליים אנחנו שוב מפסיקים לדבר, אני צריכה את הזמן שלי."

בעודנו עוברים מול אחד הבארים, שמעתי לגמרי במקרה סיפור שסיפר אחד הסועדים במסעדה לסועד אחר, וזיהיתי בו משהו - משהו שהייתי מזהה בכל מקום, מתוך שינה, מבין מאות סיפורים אחרים -  זה היה סיפור שלי. נכון, מעולם לא כתבתי או סיפרתי את הסיפור הספציפי הזה, אבל זיהיתי את הסגנון, את צורת הכתיבה, את המטאפורות, הדיאלוגים, הסרקסטיות הנסתרת והשנונה. פניתי לכיוון הקול וראיתי גבר שמן וגדול צוחק יחד עם מספר סועדים. "היי!" קראתי אחריו, "תחזיר לי את הסיפור שלי!" הגבר הציץ לעברי, ראה את פניי, עיניו נמלאו בהכרה פתאומית, והוא החל לברוח, ואני ושירה אחריו.

רצנו לאורך סמטה קצרה, בסופה נעצרתי ונשענתי על ברכיי להסדיר נשימתי – שנים של ישיבה יום-יומית מול המחשב דרדרו את מצב הכושר הגופני שלי לרמה נמוכה במיוחד. שירה התנשמה והתנשפה גם כן, במאמץ כביר, הוציאה את המשאף שלה מתיקה, והביטה עליי כאומרת: "תמשיך בלעדיי, אני לא זזה מכאן לשום מקום."

בפנייה הבאה ראיתי את האיש השמן נשען על קיר, עושה בדיוק כמוני, מסדיר נשימתו. ככל הנראה שנים של אכילה לא-בריאה לצד מחסור בפעילות גופנית, גרמו לכושר הגופני שלו להגיע לרמה אף יותר נמוכה משלי, ועל כך בדיוק בניתי. בכל פעם שהתחלתי לרוץ, הוא התחיל גם, ולאחר מספר דקות, כשהיה עוצר, הייתי ממשיך עוד מספר מטרים ועוצר בעצמי. כעבור מספר פעמים כאלו הצלחתי לצמצם את הפער שנוצר בינינו, ובפעם שהגיעה לאחר מכן הצלחתי לתפוס אותו.

דחפתי את האיש השמן על הקיר, ואמרתי מבעד להשתנקויות תדירות: "אמרתי לך שתחזיר לי את הסיפור שלי!" האיש התנשף ונאבק בניסיונות לשאוף מעט אוויר, ולבסוף החזיק בחזהו ונפל ארצה, ומת. במשך מספר רגעים לא יכולתי להפסיק לבהות בו, ולאחר עוד רגע קפצתי על בטנו השמנה וחבטתי בפניו ללא הפסקה. "תחזיר לי את הסיפור שלי!" צרחתי בכאב, מודע לעובדה הנוראה כי לא אמצא יותר את התשובה שחיפשתי, זה חמק מבין ידיי, והרמז היחיד לפתרון התעלומה שכב לפניי מת.

שירה הדביקה אותנו והביטה בי בזעזוע וללא מילים, מסתירה את פיה בידיה, בזמן שהמשכתי להכות בפניו של האיש השמן, ולצרוח על מר גורלי. "תפסיק!" משכה אותי מעליו, "אתה השתגעת לגמרי! אתה צריך טיפול!" היסיתי אותה בידי, כי לפתע שמעתי קול חלש. לא הייתי בטוח ששמעתי אותו, ולכן שתקתי והאזנתי. "מה יש לך?" המשיכה לשאול, ואני התקרבתי אל האיש השמן ובעטתי בפניו, ושוב שמעתי קול קטן, הפעם בבירור רב יותר. הקול נשמע כאילו מגיע מתוך ראשו של האיש השמן, ולכן קפצתי בבהלה לאחור ובהיתי בראשו בתדהמה. ראשו החל מסתובב אט-אט על צירו, עד שלבסוף ניתק ראשו מצווארו, ומתוך החור שנוצר בתחתית ראשו יצא גמד קטן ומטושטש. רגע לאחר מכן שמעתי קול חבטה קל, וכשהסתובבתי לכיוונו ראיתי את שירה שוכבת על הרצפה ורצתי לכיוונה, עירסלתי את ראשה בידיי וליטפתי את שיערה.

"אתה לא שומע?!" צעק הגמד הקטן והפנה את תשומת לבי חזרה אליו, "ביקשתי שתפסיק להרביץ לו!" הבטתי על הגמד באי-אמון, ובהיתי בו. "אה, אז פתאום אין לך מה לומר? לפני שנייה צרחת לי ישר לתוך האוזן, ומה עכשיו? כלום?" סיים בלגלוג. "אה..." פציתי פי לומר דבר מה, אך לא הצלחתי להוציא הגה נוסף מפי. "אה... אה.... אה..." חיקה אותי הגמד בלגלוג, ובצורה טובה למדי, "נו, תוציא את זה, מה אתה רוצה לשאול?" "מי אתה?" הצלחתי לפלוט לבסוף מבעד לבלבול מוחלט, ומחסור חמור באוויר כתוצאה מפעילות גופנית קלה.

"מי אני?!" שאל בכעס הגמד, "מי אני?! אתה עוד מעז לשאול אותי את זה?! אתה לא מזהה אותי?!" ובאותו רגע ממש הבטתי בו ומשהו אכן היה מוכר, העיניים, או השיער החום-אדמדם, קשה לי לומר, אבל באותו רגע ממש ידעתי בדיוק מי הוא, למרות שלא האמנתי בזה בעצמי. "ז... זה? זה אתה?" הגמד חייך בניצחון והחווה על גופו בגאווה, "האחד והיחיד, זה."

לפתע הכל התבהר, מצאתי את זה, הוא עמד כאן מולי, בדמות גמד בעל שיער חום-אדמדם שהרגע יצא מראשו של איש שמן במיוחד.

"למה?" היה כל מה שיכולתי לשאול מבעד לגרון חנוק מדמעות.

"מה אתה לא מבין? נמאסת!" צרח זה, אדום מרוב מאמץ, "הכל טוב אצלך, החיים פשוט מצוינים, הא?"

"תשמע, קשה לומר שאני שוחה בכסף, או בהצלחה," אמרתי, "אבל סך-הכל אין תלונות." הוספתי בחיוך מבולבל לכיוונה של שירה, שבדיוק התחילה להתעורר.

"בדיוק! מה אני אמור לגרום לך לכתוב? אני משתמש רק בחומרים שיש לך, ומה יש לך? הכל יופי-טופי-שובי-דובי!" צרח עלי זה, ולאחר רגע נרגע, "אתה יודע? אפילו ניסיתי לפתור את זה בדרכי נועם."

"מה? אבל לא אמרת לי כלום..."

"בטח שלא אמרתי," צחק עלי זה, "אבל עשיתי. מי אתה חושב הכניס לך סיפור על מערכת היחסים של ההורים שלך, בדיוק באמצע ראיון עבודה לקשת?"

פתחתי את פי לומר משהו, אך דבר לא יצא, פשוט בהיתי בגמד הקטן.

"ומה עם הסיפור על האלצהיימר של סבא יעקב, בדיוק כשהיית באמצע... אתה יודע, עם ההיא..." אמר, והצביע על שירה השוכבת בידיי, "מי, לפי דעתך, הכניס לך את זה לראש?" זה הצביע על עצמו בגאווה ואמר בצרפתית "Moi."

"את כל זה אתה עשית?" שאלתי בתדהמה.

"כל זה ועוד הרבה יותר, אבל דבר לא עזר! לא משנה מה עשיתי, היית עצוב לכמה שעות, ולאחר מכן שוב, הכל יופי-טופי-שובי-דובי אצלך! אז עזבתי." אמר לי בחיוך מרגיז, כל-כך מרגיז.

בשנייה הבאה מצאתי עצמי מעל גופו הקטן, מכה אותו נמרצות.

"מיררת לי את החיים!" הנחתי על גופו אגרופים, כל אגרוף נדמה כפטיש עצום לעומת גופו הקטן. "פיספסתי את עבודת החלומות שלי בגללך!" הכיתי בו שנים של תסכולים, של כאב, של כעס, של אכזבות. "הרסת לי את הסיכוי איתה!" הכיתי בו עד שבכה דמעות של דימויים, עד שירק מטאפורות, ולבסוף, הכיתי בו עד שדימם משמעות.

"בוא." הניחה שירה יד על כתפי. אט-אט הפסקתי להכות, הפסקתי לצעוק, חיבקתי אותה ובכיתי לתוך חזה. שירה הרימה את ראשי בעדינות, מחתה את דמעותיי, ונישקה אותי רכות, "הכל בסדר עכשיו, הכל יהיה בסדר עכשיו, אני כאן," אמרה והוסיפה לאחר שנחלצה מנשיקה ארוכה במיוחד, "אני לא הולכת."

נטשתי את זה מדמם על הרצפה את שארית ההשראה שהיתה בו, והלכתי יחד עם שירה באיטיות לביתי.

כשחזרתי הביתה, עניתי למספר הודעות דואר-אלקטרוני, בדקתי עדכונים באתרים האהובים עליי, ולבסוף התיישבתי וכתבתי במשך כשעה וחצי סיפור על איש שמן שנפטר מהתקף לב, וגמד קטן יוצא לו מהראש, ועל גבר ואישה שמגלים מחדש אחד את השניה. זאת לא היתה יצירת מופת, היא אפילו לא היתה עמוסה במטאפורות, דימויים או בשנינות נוקבת, אבל לראשונה בחיי זו היתה היצירה שלי.