בתחילת השבוע היה לי כאן פוסט חושפני, קשה, ישיר ועמוק.

מחקתי אותו.

זה הרגיש לי יותר מדי פרטי ויותר מדי בוטה.

עכשיו, דקה לפני שהפוסט הנוכחי נולד, קיבלתי טלפון מפתיע.

2 חברים מהעבר שלא דיברתי איתם למעלה מ- 7 שנים צלצלו להגיד שקראו את הפוסט עוד בטרם קברתי אותו.

הם התלבטו 3 ימים מה לעשות עם המידע, וכשראו היום שמחקתי אותו החליטו להתקשר אליי.

הם התקשרו רק כדי לבקש סליחה.

סליחה שהם לא ידעו, סליחה שהם לא עשו משהו, סליחה שהם לא הבינו, סליחה שהם לא היו שם כדי לעזור, למנוע, לתקן, לחבק, לאהוב יותר אם זה אפשרי בכלל.

אז אני מוצאת את עצמי דומעת.

ובין דמעה אחת לרעותה מצאתי את עצמי מחייכת, אושר גדול מילא אותי.

ואז הבנתי:

יש חברויות שלעולם לא מתות.

יש אנשים שלעולם יאהבו אותך ולא משנה כמה זמן עובר או מה קורה בדרך.

יש לי את האפשרות לעצום עיניים וליפול לאחור כי לעולם יהיה מי שיחזיק אותי.

זכיתי.

בגדול.

אז למה בעצם לא לחייך בלי הפסקה?