אדם וג'ודי היו חשוכי ילדים.על פניה של ג'ודי היה פרוש תדיר עצב נוגה ,שמקורו היה בכמיהתה העזה לילד. תחושתה שתמצית האושר בחיים לאשה  הוא לידת ילדים וגידולם , גרמה לה להחליט כי לעולם לא  תיכנע  לחוסר תקוה . בקלות יכולה היתה להישבר, שכן במשך שנים מאבקה זה הזכות להורות לא נשא פרי. אך ג'ודי ובעלה  שתמך בה ללא סייג ,התעמתו במרץ עם המציאות המרה והכואבת. כאותו עוף החול היו השנים קמים, מתעשתים מהריסות החושך , מתנערים מהכאבים שמקורם בכישלון  הטיפולים הממושכים  והמשפילים ומתחילים הכל מבראשית. אז גם הטביעה ג'ודי את אותו מטבע  לשון עד טיפת הוסת האחרונה. שתאם את הרגשתה והחלטתה שלא  להיכנע לעולם.  עד לנשימתה האחרונה לא תפסיק להתמודד ולא תכנע למר גורלה. ג'ודי נאנחה שלא מרצונה. נרעדת נזכרה בכל אשר עבר עליהם. לפני כן לא שיערה שיש כאב נורא כל כך. כוח רצון כביר היה דרוש לה , כדי להמשיך עד גבול האופק. כך גם חינכה את  בתה קאדו:לא להתמכר לרחמים עצמיים, אלא להתנער ולהביט קדימה לעתיד. במהלך שנות חייה התוותה ג'ודי את המסלול בו תלך.  היא ידעה כי לעולם לא  תיסטה מהמטרה: להפוך ולהיות לאם. לא מעט פעמים התריסה כלפי השמים ממעמקי ליבה הפצוע למה "דוקא לי זה קורה ? מדוע איני טובה כנשים אחרות להיות לאם ?"  מובן כי תשובה לכך לא קיבלה מעולם. ג'ודי קמה מעל מושבה והצטרפה לבעלה שפרש לשנת לילה. עוד שעה קלה דיברו השנים על בתם האהובה עד שמלאך השינה  המיטיב פרש גם עליהם את כנפיו  . אך גם בשנתה  לא נתנו לה מחשבותיה על קאדו מנוח. היא חלמה כי היא חובקת את בתה האהובה  וזו אף היא מחבקת אותה באהבה רבה. ג'ודי הזדהתה עם מכאובי בתה  וכעסה  של קאדו על דבר היותה מאומצת. הו אלהים הכל היתה נותנת ובלבד שיוסר הכאב מלב בתה. מוכנה היתה לשאת במקומה בכאב ככל שידרש. כאב בתה היה גם כאבה שלה. בשנתה הטרופה מילמלה ג'ודי תודה לאשה שילדה את בתה. שאלמלא כן לא היתה קאדו הופכת לבתה. ועם זאת לחשה הלואי שלא היתה נמסרת לאימוץ  ובכך היו נחסכים מבתה  הכאב התהיות וסמני השאלה . "הו אדם נאנחה בשנתה, החיים כל כך מסובכים מכדי לנסות ולהבינם. וכל כך  לא צפויים...."  המשך יגיע בקרוב..