הרגשות עומדים להתפוצץ, אני כבר לא יודעת מה המטרה שלי בחיים, איפה אני ומה אני עושה פה לעזאזל! לא משנה כמה אני מנסה לשכוח ממנו, כל דבר מזכיר לי אותו.. הבושם, הבגדים, המצעים, המגבת, הדובי שליד המיטה, הנעלים והטבעת שלא יורדת מהיד... הכל כל כך הוא, הכל כל כך סובב סביבו.
אני מנסה לשכוח, באמת שאני מנסה... הרי הוא נשוי, וזה מובן וברור לי... אבל בראש, אני יודעת, שאם כרגע הוא יקרא לי, לא משנה לאן, אני ארוץ... למרות שאני ממש לא אמורה לעשות את זה...
זה השלב שהלב בוגד בהיגיון, אני מרגישה חסרת שליטה, ואני לא אוהבת להרגיש ככה.
אז אולי זו אהבה, הגדולה הזו, שעליה כולם מדברים... אבל מה עושים במצב שכזה? איך נלחמים? על מה?
עומד להיות לו ילד, ואני ממש לא רוצה להרוס לו את החיים. הוא בנה לעצמו משפחה מושלמת, אישה מדהימה וילד בדרך... לי אין שום מקום בתמונה הזו.
אבל האם הוא באמת מאושר במשפחה החדשה הזו? אם כן, למה כל פעם שאנחנו מתראים זה נגמר בדמעות הדדיות, בפרידה כואבת, בנשיקה קלה, בכאב כזה, בחזה, שאני לא יודעת איך לתאר... למה הוא אומר לי שהוא אוהב אותי? כדי שאני אסבול? כדי שאחכה לו? אחכה למה?! הוא יבוא בכלל מתישהו?
כואב לי, ואני כבר לא יודעת איך להתמודד עם זה.. אני כבר לא האדם החזק שחשבתי שאני, אני נשברת מהמבט שלו, מהחצי נגיעה, זו שכמעט ולא מרגישים..
אני רוצה להפסיק לחלום עליו בלילה, להפסיק להתעורר מהרגשה שהוא נוגע בי.. להפסיק לצאת מהאמבטיה עם דמעות, לחייך טיפה, לא הרבה, ולנסות לקום מהמקום אליו נפלתי. אבל, הכי הכי, אני רוצה אותו. אני לא יודעת לוותר, ואני לא מצליחה כשאני מנסה.
|