הטלפון שלי נדם היום.

גם סוג של מתנה ליום ההולדת.

כמה זמן אני מייחלת לדממת אלחוט שכזו.

היום נדם.

העמסנו מטלטלינו ויצאנו אל המסעדה שביישוב לארוחת בוקר מפנקת של יומולדת ארבעים.

חנינו את הרכב וקפצנו לפני כן למזכירות.

סידורים כמובן.

כך התערבבו להם קודש חגיגות ארבעים שלי עם חול...המון חול, חול לח.

כאשר לפתע איך שחצינו את הכביש ממזכירות היישוב אל המסעדה

קולו נשמע אחרי דממה ממושכת.

"איפה הוא הטלפון הזה?" שאלתי את זוגי

"נראה לי שאני שומע אותו מהאוטו".

פתחנו את הדלת

הוא לא היה שם אך צלצולו המשיך להכווין.

מכירה את עצמי.

גם את הניידים הקודמים שלי השמדתי בברוטליות של שכירת חרב האחד טבע באמבטיה השני נדם קולו בנסיבות טרגיות אחרות בין נוזלי המרק לאיטריותיו.

הפעם הוא צלצל...חי עדיין איפה שהוא...על החול, החול הלח, יו איך הגיע לחול?

מספר לא מזוהה מזוהה

הבטתי השמיימה

קרצתי לו להוא בקומת הפנטאהוז

ההוא שלו ולי יש מערכת יחסים מורכבת הנמתחת כבר מיום הגיחי אל העולם

ההוא שמוחל לי כמעט על כל עוולה שאני פושעת, אפילו כנגד ניידים חפים מפשע

ההוא מקומת הפנטאהוז שהחליט לתת לי את המתנה הכי יפה לגיל הארבעים, יום נאה, לא כזה שהחליטה אודותיו כלל האנושות ובעיקר המטראולוגיה, כזה מהסוג שאני חושבת שנאה הוא: סוער, סגרירי, נטול שמש מסנוורת, גשום, עם ריח רענן של התחלה חדשה

יום אהוב שלי ליום הולדת ארבעים

ובין לבין גם שלח לי שיחת טלפון לא מזוהה, רק בכדי שארים ת'מסכן מהחול, כי חבל, שניה אחרי זה תכנן בעבורי ממטרים שיאתרו את המסעדה הגלילית היפיפיה שהוציאני עם זוגי לעת צהריים משיגרת יום ראשון אופיינית.

תודה לך שם, הבנתי את הרמז...להפסיק לבכות אה? ארבעים זה טוב, זה אפילו יום גאולת הניידים

12.12

אזכור מהיום.