הפוסט הזה נכתב בתגובה לדיונים בקהילת הנשים.

כל אישה שלישית שאני מכיר נאנסה. רובן אפילו לא הספיקו להגיע לגיל בגרות לפני שזה קרה. הן היו ילדות, מלאכיות תמות שנקרעו מילדותן, מגופן ומזכותן להגנה.

חלקן הראו לי תמונות שלהן מאותו הגיל. אי אפשר לזהות בחיוך של הילדונת שבתמונה, את האימה שהיא חיה בלילות. אי אפשר גם לזהות בתמונות האב או האח, את המפלצת שהרסה כך את חייהן.

אני מתעב פדופילים. יש גברים שמוצאים מיני צידוקים לאנסים, הם טוענים שיש גם אחריות לאישה על הסיטואציה שנוצרה. התיעוב שלי כלפי הטענות הללו לא מאפשר לי דיון הגיוני. אני רק רוצה לשאול אותם כמה פעמים הם חיבקו שברים בזרועותיהם? כמה פעמים הם שמעו את הבכי הנואש והנגזל? כמה הם טרחו בכלל להקשיב?

בכל הדתות קיים איסור חמור על גילוי עריות. פעם קראתי בספר משפט שאמר שכל הדתות אוסרות על זה, כי זה כל כך נפוץ, כי זה קיים בכולנו וכי זו הייתה הדרך היחידה להילחם בזה. נאמר שם גם שהסיבה העיקרית לכך שנלחמו בזה היא שסקס בין קרובים יוצר ילדים עם דפקטים. אני זוכר כמה התקוממתי כנגד האמירה הזו. לא בכולנו קיימת המפלצת שמחליפה ילד/ה באובייקט מיני.

כל סוג של אונס יוצר הרס של הנפש וחוסר אמון בבני אדם. אבל במקרים של גילוי עריות - ההרס טוטאלי. איך אפשר לבטוח כשהאדם שאמור להגן עלייך הורס אותך? כמה ילדות שבגרו התמודדו אחר כך לא רק עם רגשות האשם ועם השאלה - איך אני אשמה בזה שזה קרה לי? אלא גם עם רגשות האשם ועם התחושה שהן שנאנסו, בגדו גם באם שלא ידעה.

הן שוכחות שלא הייתה להן ברירה, שוכחות שאף אחד לא הקשיב ל"לא" שלהן והן מטילות על עצמן - במקום על האנס - את נטל הבגידה באמן.

זו אשמה שקשה מנשוא להתמודד איתה.

הדבר הראשון שאישה שנאנסה עושה הוא לנסות לקחת שליטה מחודשת על החיים שלה. זו הסיבה העיקרית שבגללה חלק גדול ממי שנאנסות לוקחות עליהן את האשמה על מה שקרה. אם הן אשמות - אז הייתה להן שליטה כלשהי בסיטואציה. זה אומר שהן יוכלו למנוע אונס חוזר אם הן רק לא יחזרו על הגורם לאונס הראשון. קשה כל כך להתמודד עם ההבנה שלא משנה מה עשית - לא הייתה לך שום שליטה על מה שהוא עשה לך.

זו הסיבה המרכזית לאשמה שמי שנפגעו מגילוי עריות לוקחות על עצמן. כי הידיעה שהיית חסרת אונים לחלוטין ושלא רק נאנסת אלא גם נבגדת על ידי מי שהיה אמור להגן עלייך - יכולה להוציא מהדעת. אני זוכר חברה שהחזיקה את תמונתה כילדה מולה ובכתה את נשמתה. כל מה שהיא יכלה לשאול היה "איך הוא יכול היה לעשות את זה לילדה הזו?". אני זוכר אותה דורשת ממני בזעם להסתכל בתמונה ולהסביר לה את ה"איך". הילדה ההיא בכתה מתוכה בזעם ובחוסר האונים, ולא יכולתי לענות.

יותר מדי פעמים חיבקתי נשים שלעולם לא ישתחררו מהכאב ההוא. יותר מדי פעמים נתקלתי בנשים שמגדירות את עצמן כשורדות - הן עוד לא למדו איך לחיות. אולי יום אחד, כשהילדה שבהן תמצא מקום שיגן עליה, הן יוכלו להתחיל לחיות.