0
| שוב ידה קלה על הסדק שהותירה בחיי ואין לה בית ולא אלוהים אף לא שריד משם השם אותו נשאה בשלמותה. כשהיתה מתפשטת הייתי לובש צורה לוטף גופה ביד כבדה מביט הצידה בחשש אחר חוזר אל קו האש בין שעריה,מתנחם. בלילות צבועיי שתיקה היתה נשכבת לשמאלי במרחק כף יד קפוצה ובקרבת חטא הפשרה אחר הבטנו זה בזו מוסתרים היטב היטב גב אל גב הרמנו עוגן מחוף הצער העגום אל תוך מימי הוודאות. (כל הזכויות שמורות ליגאל פילר) |