הכלב שלי בלאקי. אהבתי הגדולה ביותר. הייתי בת 7 או 8 וכל מה שרציתי היה כלב. לא סליחה. הכי רציתי סוס. אבל זה היה קצת בעייתי בקומה שלישית בבית קומות בלי מעלית באמצע העיר....

היתה לנו שכנה פולנייה זקנה ניצולת שואה שגרה באותה הקומה. היתה לה כלבת פודל (פוצי?)לא בטוחה שזה השם שלה אבל היא היתה חומה ומדובללת כפי הנראה גם לא מאוד מטופחת. השכנה היתה זקנה נרגנת, ערירית ולא מאוד נעימה והכלבה היתה שקטה ועצובה. יום אחד נולדו לה גורים. אני ואחי כמעט השתגענו. הכי רציתי גור. אבא שלי לא אהב כלבים ולא הרשה לנו עד עכשיו להכניס כלב הביתה. אבל....בכיתי ייללתי, הבטחתי לטפל ובסוף ההורים שלי נכנעו וקיבלנו גור מדהים, שחור עם רגליים חומות ואף חום. מתוק להפליא, קראנו לו בלאקי.... אהבתי אותו כל כך. הוא היה הכלב שלי, כשהיה לי עצוב או כשההורים שלי היו מכים אותי, הייתי מתחבאת באמבטיה עם בלאקי, בוכה לו, מספרת לו את הכאב שלי והוא היה מנחם אותי, שם את הראש שלו בחיקי, מלקק את הדמעות שלי ומסתכל עלי במבט חם אוהב , מבין ומנחם... הוא היה מאוד חכם. כל יום הוא היה מלווה את אחי ואותי לבית הספר ואז חוזר הביתה. כשהגיע הזמן לחזור הביתה – הוא כבר היה מחוץ לשער מחכה לנו ומלווה אותנו הביתה.

אבא שלי לא אהב אותו והוא לא אהב את אבא שלי. הוא היה נובח עליו בעיקר אם הוא היה צועק עלי... אבא שלי היה מאוד כועס ומכה את הכלב. יום אחד אבא שלי כעס עלי והכה אותי ואז בלאקי קפץ עליו ונשך אותו אבא שלי התעצבן מאוד ונעלב מזה שהכלב נבח ונשך אותו אז הוא סגר אותו במרפסת והכה אותו מאוד קשה עם מקל. אני בכיתי וצרחתי מבחוץ וכשסוף סוף הוא שיחרר אותו אחרי שכולנו כבר צרחנו, חיבקתי את בלאקי והלכנו למחבוא שלנו באמבטיה. זה היה אחד מאותם הימים הקשים ביותר בחיי. רציתי לברוח איתו ולהעלם. לא יכולתי להגן עליו. הייתי אומללה. אחרי זה אבא שלי אמר שלא הוא לא רוצה כלבים בבית. זה או הוא או הכלב... לי היה ברור במה אני הייתי בוחרת... שבוע אחרי זה בלאקי נעלם. סיפרו לי שהוא הלך לאיבוד. נסענו באותו סוף שבוע ואבא שלי השאיר אותו בחוץ והייתי בטוחה שגנבו אותו או הרגו אותו או שהוא נדרס.... שנים חיפשתי אותו. הייתי עצובה עד מוות. ההעלמות שלו מחיי היתה אחת התעלומות העצובות והכואבות ביותר בחיי. אף אחד לא אמר לי כלום. אבא שלי לא הסכים להכניס יותר חיות הביתה. הבטחתי לעצמי שביום שאצא מהבית יהיה לי כלב. וכך היה. התחתנתי חודש לפני שמלאו לי 18, החתונה היתה ביום חמישי בערב וביום שישי בבוקר נסענו לצער בעלי חיים ובחרנו גור כלבים שדמה לבלאקי . קראתי לו שר. מאז ועד היום יש לי תמיד לפחות כלב אחד בבית. בדרך כלל יותר ואולי גם חתול ...

לפני חצי שנה באחת השיחות שלי עם אחי דיברנו על הילדות שלנו ואמרתי שאני לא זוכרת הרבה מהילדות שלנו/שלי והוא התחיל להזכיר לי כל מיני סיפורים ואחד מהם היה על בלאקי. ואז הסתבר לי מה קרה לו. אחרי מעל 40 שנה נפתרה התעלומה. הסתבר לי שאבא ואמא שלי מסרו את בלאקי לעוזרת שלנו. אף אחד לא אמר לי כלום כי כל כך הייתי קשורה אליו והיה ברור שלא הייתי נותנת לזה לקרות. לכן לא סיפרו לי. כעסתי מאוד ונעלבתי מאוד. עם זאת רווח לי. לפחות הוא לא נדרס או נהרג...

סתם עוד קטע בקשר לשכנה, אחרי כמה שנים הכלבה פוצי מאוד הזדקנה וכבר הייתה עיוורת, וכנראה משותקת בחלק האחורי של גופה אז השכנה שלי החליטה להיפטר ממנה. היא הזמינה את צער בעלי חיים או חברה אחרת לקחת אותה כדי להרדים אותה והיא היתה צריכה להוריד אותה במדרגות. להזכירכם – גרנו בקומה השלישית בלי מעלית... אז המנוולת הזקנה דחפה את הכלבה שהייתה משותקת ועיוורת, את כל המדרגות עד למטה בבעיטות. בכיתי בלי סוף. היא צעקה גם עלי והסבירה ש"די, נמאס לה מהגרוטאה הזאת ושתעוף כבר מהחיים שלה". לא כל כך הבנתי למה האכזריות הזאת אבל איחלתי לה שגם כשהיא תהיה זקנה וחולה יזרקו אותה מכל המדרגות.... הרבה שנים אחר כך היא מתה ערירית בביתה כמו כלב... ומצאו את גופתה רק אחרי כמה ימים כשכבר היתה מתה, לבד בבית.