רק בשבוע שעבר כולם שיבחו את עופר עיני על כך שהוא לא ממהר לשלוף את נשק השביתה, אלא מנסה לפני כן לפתור את הסכסוך בכל דרך אפשרית. הוא אמר, ולא פעם אחת, שנשק השביתה הוא אמצעי ולא מטרה וכי יש להשתמש בו רק כמוצא אחרון.

אבל בוא נראה מה קורה עכשיו.

משרדי הממשלה שובתים כי משרד האוצר לא מוכן לתקן את המכרז למתן השירותים הבנקאיים שניתן להם.

שירות התעסוקה כבר מושבת ממילא במחאה על שינויים שעושה ההנהלה.

אתמול והיום הושבתו כ-60 רשויות מקומיות ערביות במחאה על שימועים שאמורים להיערך לשבעה ראשי רשויות (שימועים עליהם הוחלט בהסכם של ההסתדרות עם משרדי האוצר והפנים בסיום השביתה הגדולה בשבוע שעבר).

לפני כשבועיים הייתה שביתה בנמל אשדוד. כמו כן, הייתה שביתה קצרה במוסד לביטוח לאומי, כשהטענה המרכזית היא מחסור בכוח אדם.

עובדי בנק ישראל רק מחכים לרגע שבו בית הדין לעבודה יאשר להם שביתה ויפסיק לחייב אותם לנהל דיונים נוספים עם ההנהלה.

כל כך הרבה שביתות וכ"כ מעט מילים שנכתבו עליהן.

האם רק כשמשביתים לנו את המדינה אנחנו מתעוררים? האם השביתות ה"קטנות" וה"מקומיות" הללו לא משבשות לאזרחים רבים את החיים ועולות כסף למשק?

הייתי מצפה מהתקשורת לבדוק את הנושא לעומק. לבדוק אם כשמדובר בשביתות הנ"ל האצבע קלה על ההדק? לחקור אם השביתה היא אכן האמצעי הטוב ביותר או אולי האמצעי היחיד לפתרון הסכסוך? האם השביתה נהפכה לאבן דרך קבועה בתהליך לפתרון סכסוכים במגזר הציבורי?!

יכול להיות שלשני הצדדים בסכסוך הסיקור המינימאלי הזה הוא טוב. כשהציבור לא מעורב אין לחץ ציבורי. כשאין לחץ ציבורי, הממשלה מרגישה שיש לה מרחב תמרון גדול יותר לגבי ההיענות לדרישות העובדים, בעוד ההסתדרות נהנית מ"לעשות שרירים" מבלי לאבד את הלגיטימיות למאבק.

השאלה, כמו תמיד, היא מה עם האזרח הקטן?