בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי מלווה את אבי בסידוריו הרבים שעות ארוכות מדי יום.

הערב נקבע לו תור להורדת גידול שצמח על פני העור בקרקפת, ובשעה 17:30 לקחתי אותו למרפאה.

בזמן שהמתנו במרפאה, נכנסה נערה צעירה בגיל 17 בערך ביחד עם אימה, וחוללו מהומה בדלפקי הקבלה של הפקידות.

הנערה צרחה שהיא לא יכולה ללכת והיא חייבת לראות רופא, והפקידות משום מה לא ידעו למי להפנות אותה.

בסופו של דבר הפנו אותה לחדר האחות לבדיקה ראשונית.

ראיתי אותה ליד חדר האחות והצעתי לה לשבת. היא סרבה מכיוון שחששה שלא תוכל לעמוד לאחר מכן.

שאלתי אותה "ממה את סובלת?" והיא סיפרה לי שיש לה כאבים איומים בברכיים, ממחול אירובי שבו כנראה השקיעה קצת יותר מדי מאמץ.

שאלתי אותה בטבעיות "רוצה טיפול רייקי?" היא הסתכלה קצת מופתעת אבל אמרה "כן".

הושבתי אותה על הספסל ליד אימה, בתוך קופת החולים, ועשיתי לה טיפול של כ 15 דקות...

אחרי הטיפול שאלתי אותה איך היא מרגישה וראיתי שהיא מחייכה... אימה אמרה לי שלא האמינה שתראה אותה מחייכת באותו יום, שבו סבלה מכאבי תופת.

ביקשתי ממנה לנסות לקום וללכת, הנערה קמה והתחילה ללכת..

"יש לי עדיין קצת כאב בברך שמאל, אבל אני כבר יכולה ללכת...."

המשכתי את הטיפול ברגל הכואבת עוד כמה דקות. הנערה קמה, ודיווחה על הרגשה הרבה יותר טובה.

באותו מעמד היא לא רק ויתרה על לראות רופא, גם לאחות היא כבר לא נכנסה מכיוון שלא הרגישה צורך.

אימה מילמלה בתדהמה שוב ושוב: "אף פעם לא האמנתי שדבר כזה יכול לעזור..."

בדרך החוצה מהמרפאה הן עברו דרך פקידות הקבלה, וסיפרו להן על הנס שקרה לה.

הפקידות הזמינו אותי ל"ראיון" וחקרו ושאלו.

למרות שמרבית האנשים סקפטיים ואפילו נוטים לזלזל בטיפולים מסוג זה, אחרי שרואים דבר כזה קורה מול העיניים אי-אפשר היה לבטל את ההשפעה המדהימה שהייתה לטיפול אנרגטי קצר, והתועל העצומה שבו על פני השיטות הקונבנציונליות, עם קורטיזון, סטירואידים אחרים ומשככי כאבים ומי יודע מה עוד...