Thanatos, personification of death (Greek Mythology) לפני כשש שנים... מוזיאון בר דוד מודיע על פתיחת תערוכת יחיד של האמן אנטון בידרמן. פתיחת התערוכה הייתה בשבת, 1 בינואר 2005 בשעה 13:00 נעילת התערוכה: 26.3.2005 ביום הפתיחה התקיים רב שיח בהשתתפות אמנים ואנשי רוח. על התערוכה כותב המבקר קרני עם-עד: אימי הטבע, המצוירים בגווני פחם שחורים-אפורים, מכונסים בתערוכת "טנאטוס" במוזיאון בר-דוד בקיבוץ ברעם ובאופן כמעט אבסורדי הם יפים ופוטוגניים להפליא.... כישוריו הפלסטיים של אנטון בידרמן (צייר, פסל ומרצה לאמנות) אינם מוטלים בספק, אבל בתערוכתו הנוכחית – "טנאטוס" (אוצרת: חנה ברק אנגל) במוזיאון "בר דוד" בקיבוץ ברעם – באים לידי ביטוי גם כישוריו הנבואיים. שבוע לאחר אסון ה"צונאמי" בדרום מזרח אסיה, תלה בידרמן עבודות מונומנטאליות העשויות מפחם על עץ, אותן יצר במהלך שנת 2004, וביניהן גם תיאור של גלי צונאמי אימתניים ומרהיבים. עבודות נוספות ומרשימות לא פחות מתעדות הוריקן, פצצת אטום בנוסח הירושימה, טורנדו, פצצה גרעינית, וגם משקפיים מוטלים על החוף ושרשרת עננים הניבטת מעדשותיהן מעידה על סערה מתקרבת. אימי הטבע, לצד דמות האמן המישירה מבטה אל המוות או החלום, מכונסים בתערוכה – שמקור שמה, "טנאטוס", הוא באל המוות היווני, אחיו של היפרוס אל ההיפנוזה ו/או השינה. בידרמן, לדברי האוצרת חנה ברק אנגל, "מתייחס בתערוכתו זו למות הסובייקט – מות האלוהים... יצירה זו אישית ביותר ונוגעת אל תוך מקום, השאלה הגדולה ביותר שבן-אנוש עוסק בה". גם אנטון בידרמן עצמו כותב על עבודתו ב"מראי מקום" המשובצים בין הציורים. "מצבו הטראגי של היחיד בתקופה של שינוי חברתי ותרבותי הוא נושא כבד ומטריד. זה מעסיק אותי... השבירות והרפיון של האידיאל לנוכח הכפייה של הממסד הכלכלי, המדיני והדתי...". מעניינת במיוחד היא בחירת האמן בגווני פחם שחורים-אפורים לתיאור חולשת האדם מול איתני הטבע. פחם הוא חומר מת (עץ שרוף) שזוכה לתחייה כשהוא צובע את העץ, אבל מת פעם נוספת עם הדימויים שהוא יוצר: הגל המכלה, הפצצה הממיתה, הרוח ההרסנית – כל אלה מוקפאים כאן כאילו היו "פריים" מתוך סרט אימים ישן, ובאופן כמעט אבסורדי הם יפים ופוטוגניים להפליא. בידרמן מצליח להחדיר לתופעות ה"טבעיות – על-טבעיות" האלה ממד מיסטי ואנושי בו-זמנית, בדומה לרישומים המורבידיים של ויליאם בלייק האנגלי. "אני בונה פרזנטציה של חורבות תרבות וטבע כניסיון להרכיב מחדש היגד או משמעות. השאיפה היא לעולם טוב יותר, והדרך היא באמצעות התבונה וההבחנה...", מעיד בידרמן על הציורים המוצגים בתערוכה. גם ללא פרשנות של האמן והאוצרת, מדובר בתערוכה יפה שמחמיאה למקום ולזמן. ועוד המלצה: "הפתרון האינסופי", תערוכתה של סיגלית לנדאו, בביתן הלנה רובינשטיין, היא אחת היפות והחכמות שנראו כאן בשנים האחרונות. פרגנו לכם שעה ויותר בחללי המוזיאון, ותצאו כשכל תאוותכם בידכם.
מענה ונחמה - נכתב על התערוכה על ידי רבקה זיו . טאנטוס מופיע במיתוס היווני העתיק כאל המוות והתערוכה עוסקת בשאלות הפילוסופיות של קץ האדם וכיליונו מול איתני הטבע,איתני האדם עצמו וההרס העצמי, מול שימור על ידי האמנות, מול היופי של האמנות והחרדות האנושיות. העבודות מצוירות בפחם על גבי דיקט, חורגות ומרחיבת את רמת הרישום. צבעי הפחם נעים בין שחור על כל גווניו ונוצרת כעין צבעוניות מפוארת ומלאת אימה. הצפייה בתערוכה מעוררת התרגשות ולא ניתן להתחמק מן השאלות הקשות שאנטון בידרמן מעלה ושאולי רק באמנות קיימת מידת מה של מענה ונחמה.
קישור לסרטון העבודות: http://www.youtube.com/watch?v=4C1LifMrnZM
הארות של אנטון בידרמן טנאטוס קו ליד קו, שכבה ליד שכבה, מתיחת החומר וחיפוש אחר איזון. אלפי נגיעות וסימונים, צבירה מתמשכת, כדי להגיע ליעדו של דימוי העל – טנאטוס - אפוקליפסה - סוף ובראשית. הבחירה בפורמטים פנוראמיים משמש כדימוים להמשגת המבט אל מחוץ לעבודה, להמשכיות של פעולה שלא הסתיימה. תנועה ותנופה ככוח נעורים וכמושג של מקומיות ועכשוויות. דימויים מושאלים מעולם הטבע והתרבות ובסגנון פיגורטיבי ריאליסטי להגברת הדראמה והאימפקט. בנויים על קודים ואסתטיקה פוסט מודרנית המאפשרת פעולה ואמירה על דימויים מתים בשפה מתה. כוח עוצמה הריסה ובנייה שכול ומוות שתולים בזיכרון הקולקטיבי וההיסטורי. אני מעורב וביקורתי כאחד, קרוב ומרוחק מספיק להתבוננות מחודשת. אמנות תאפשר לבחון את אי הסדר והזרות שיתקיימו בתוך יצירת האמנות עצמה, המאפשרת את הטראומה של הפליאה. במיתולוגיה היוונית – THANATOS הוא האל שגילם את המוות. אחיו של HYPROS – אל השינה שניהם גילמו את המשחק של הומרוס HOMER'S בשירה אפית ביוון העתיקה. המחבר של האליאדה והאודסיאה EPIC אפוס - עלילות גבורה היסטוריות. טנאטוס מופיע בגלימה השחורה והגלימה השחורה היא המוות... טנאטוס מודרני הוא הרומן הרומנטי, מופץ דרך הפוליטיקה של הריקבון בנוי על חוזק חוסן ותקיפות עם כוח אמוציונאלי. טאנאטוס זו המוזיקה הכבדה. המופיעה כסוג של זעקה ואזהרה... הטנאטוס מופיעה בתת -ההכרה שלנו לעיתים כסרקזם וציניות. טאנאטוס הוא "החסר" "הגעגוע", אינסטינקט ודחף אל המוות, מזוהה עם פרוייד, מסמן את התשוקה שבעקבותיו המאבק, הטנאטוס שולט על כוח הגורל והפך אותו לעוצמת חיים. סדרת העבודות חושפת את הדינאמיקה של החשיבה סביב צירי הלידה של היצירה. מגלה את הלוגיקה ואת המסר האסטרטגי שנבחן ונותח כמכשיר אשלייתי. אספקט חשוב אחר הוא מורכבות מערכת היחסים החזותית והעברת מידע, רב משמעויות ופרשנויות כטקסט וכאובייקט. כאובייקט העבודות מפגינות את היצור ואת התפוקה, כטקסט את המבוכה הנובעת מבחירת העריכה ובערמומיות הפועלת הדדית כדו שיח של תכתובת. ניתוח זה מעוצב על ההשתקפות של תפיסות 'דרידה' ו'ננסי' על החומר כייצור של תפוקה ושל תהליך שעתוק. ולפי Jean Baudrillard and Christopher Norris הססנות סובייקטיביות בין להיות שותף למזימה לבין ההשקפה הנורמאלית של חידוש והמצאה. טנאטוס הוא החלוקה של הספקטרום של הפוליטיקה ושל הפילוסופיה בתחום הקטגוריה הפורמאלית – אסטרטגית וטקטית כקצוות של מה קיים ומה צריך להיות. הפילוסופיה של האסטרטגיה הפוליטית מזהה את ההקשר ההיסטורי ואת התנאים החברתיים ומכוונת אותם על ידי פירוק והרכבה מחדש על פי כוחות השוק. הרעיון המושגי של הכוח מבחין בפילוסופיה של הפוליטיקה כאסטרטגיה וכטקטיקה של אנרכיזם או כפוסט סטרוקטורליזם הצרפתי. הכל על מנת להשאיר את המתח ואת הכוח במרכז, למשיג את הכוח באופן מרחבי כמטריצה של רשת מחוברת. טקטיקה זו דוחה את התיאורי והייצוגי כהתערבות אוונגרדית ומחבקת את הביזור, הסרת הכוח ההיררכי כמו התפיסות המיקרו והמקרו פוליטיות של Foucault, Deleuze,ו Lyotard. טנאטוס - מוות, לילה, הרסני נתעב, נפשע, בן אלמוות. הלילה מתאר פחדים ואיום המלווים בכאב ובאכזריות אבל גם הרהורים... עוצמת הטנאטוס הופך לכוח פיוטי, אכזבה והולדת שלטון האהבה. טנאטוס ב – ILIDIA פותח את הכניסה אל דרך המוות, HERA נכנסת לתרדמה, המוות והשינה הם תאומים זהים, הבלבול והמבוכה השנאה והמוות. טנאטוס ב ODYSSEY – המוות יבוא מן הים.
שיר עתיק עזוב את הקוץ, קטוף את הורד התכנס לחיפוש וחקירת הצער והיגון הזקנה צומחת בתוכך ליבך אינו מצפה לכך BERNADETTO PAMPHILI
OEDIPUS לא להיוולד זה טוב יותר להיות רחוק מהתרחשות מצעירותך אתה בסחרור והגרוע ביותר והמתועב ביותר – הזקנה. ב OEDIPUS ל THESEUS האלים פתורים מזקנה ואפילו אינם מתים
CONSTANTIN CAVAFY בבוז עלוב על עצמו ועל הזקנה הוא מהרהר כמה מעט היא ההנאה מן הצעירות כמה יקרים הם רגעי האושר ואהבתה את היופי המזויף ועם הזמן אהבתה את הנשמה שבתוכך ויגון על פניך מהשינויים שעברת
ועוד 18 הארות של אנטון בידרמן (הטקסטים היוו חלק בלתי נפרד מהתערוכה) . הארה מס' 1. הנושא "טנאטוס" יוצר פרובוקציות חזקות על עצם הזיכרון והשכחה האנושית. חקירת דימויי המוות מועלים לזמן עכשווי דרך נוכחות הנרטיב שטעון בעוצמת הקדמה ובעוצמת הבושה והחרדה כאחד. הזיכרון מועלה לאזור המקור, התבוננות ההיסטורית נראית באירוניה, הנושאים והכותרות מציעות מסגרת לקריאה דרכה נחשפת הדאגה לזולת . הפיכת הדברים ממצב אחד למצב אחר יוצר קצר שכלי ואינטלקטואלי אשר הופך את הצופה למשתף פעולה מפוקפק, מוטל בספק או אפילו קורבן. הארה מס' 2. אני בונה פרזנטציה של חורבות התרבות וטבע כניסיון פרטי להרכיב מחדש היגד או משמעות. גישה זו מאפשרת נגישות לתפר שבין החיים לאמנות. השאיפה היא לעולם טוב יותר, והדרך היא באמצעות נתיב התבונה וההבחנה. סדרת ציורי טנאטוס מציגה נרטיבים ברמה של דוקומנטים מומשגים. הצבתם בחלל ובמרחב הגלריה מהווים סוג של דרמטיזציה כתחליף למקור. תחושת-החיים והנוכחות בזמן מאפשרים גישה לארכיון "הזיכרון והשכחה", מפעילים כוחות מועצמים לתודעת ההרס והתחייה ועל עצם פעולת המחשבה האנושית. הדימויים שבריריים, בני חלוף כמו החיים. השאלות שעמדו לפני עסקו באופן הייצוג את שאינו ניתן לתיאור. התערוכה חוקרת את האמצעים של המדיום באופן קונספטואלי, דרכה מועברת חוויה חושנית בה הצופה משתתף מתהלך, עוצר, חש וחווה, מפעיל דמיון, מפענח ומפרש. חקירת הנושאים התמטים הופכים לבעלי השפעה ומשמעות תוכנית. משנה את המושגים של הזמן והמרחב כמו: חיים ומוות, טבע ותרבות, החומרי והרוחני. הטכניקה מדויקת ומובחנת בפשטות ובאופן ישיר. יש בה שורשים רוחניים עם תרבות מסורתית המובחנת ומופעלת באמצעים דלים (ציורי פחם). הארה מס' 3. העבודות מתייחסות ומרמזות לריק של חלל תחום המתאר את הכוח של הסיפור של המוות שהוא חוסר האפשרות לעצור את הכאוס הטבעי ואת הכאוס התרבותי כאחד. הנגישות והחיבור לעבודות נובע מתוך האינסטינקט הצפוי של הצופה ביצירה, מתעמת בין האפשרות הטרנסנדנטית שביצירה לבין הדרישה לתמוך בהן ואז מבחינים בריק של זיכרון ושכחה... הארה מס' 4. לציורים יש עוצמה ויזואלית ומאפשרת אסוציאציה וגם מטאפורה, לכן הוא ניתן לתיאור או לפרשנות. מקור הראשון של הדימוי הוא הנרטיב עצמו. עשיית האמנות יוצרת מכניזם להרהור מקיף ומצביעים על הקברים של הטבע והתרבות כתודעה על מה שרואים ביחס למה שהם מייצגים. אנחנו חווים את המצב העתידני שלנו על עצם ההרס שלנו עצמנו. האם האנושות חושבת על מה שמובן מאליו? הארה מס' 5. מות הזיכרון - היכן נעלמו אותם ערכים אוניברסאליים ונצחיים? נשארו אך ורק ערכים התלויים בזמן ומקום וגם הם יחסיים ואולי נוכל להסתפק בהגדרתו של הוגה הדעות ריצ'רד רורטי של שנות ה 80 וה 90 של המאה העשרים על רלטיביזם כהלך רוח המאפיין ביותר את העידן העכשווי. גם למונח דה-קונסטרוקציה יש מקום משמעותי בשיבוש הזיכרון, מונח שנטבע על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה בניסיון להציע פרקטיקה ביקורתית לכל משמעות וזהות טרנסנדנטאלית שיש לה מקור אובייקטיבי יציב ושהוא מעל הזמן ומקום. מבחינת דרידה אין שום אפשרות ללכוד את המקור מכיוון שהכל מתקלף כמו חלון בתוך חלון, תרבות בתוך פוליטיקה, כלכלה בתוך תרבות וכד', הכל זמני ויחסי, מתפרק כל הזמן לדברים שגם הם מתפרקים. הארה מס' 6. לציור יש כוח מיתי הנשען על יסודות ערכיים – ערך העבודה, ערך המחשבה והחשוב מכל הערך האנושי כצורך והכרח להיות יצור חברתי מעורב ונוכח. היחסים הסינכרוניים בין הערכים השונים קולטים את העולם בהרמוניה ובשיבוש בעת ובעונה אחת. נוצרת סתירה שיסודה הוא אי ודאות כנקודת מוצא וממנה אני מנסה לבנות בחרדה עמוקה את ההיסטוריה של המאה ה – 20 . בדרך זו אני מקווה לדחות אדישות ולגרום בדרכים עקיפות מצבור של משמעות. הארה מס' 7. מות המחבר – ב 1967 מכריז רולאן בארת, הוגה וסופר על "מות המחבר" ומתכוון בכך שאין זה משנה מהי כוונת המחבר, הקורא או המתבונן יוצר את המשמעויות על ידי פרשנותו. הטקסט עצמו, הציור עצמו הופך למשהו נזיל ולא משמעותי... אין יותר מציאות אמיתית. אין יותר מקור אותנטי לדברים, או לדימויים. אנו צורכים דימויים המשווקים על ידי פרסומת, או על ידי תחנות דמיון, כפי שמכנה אותם ז'אן בודריאר, המקומות בהם, המציאות מנסה להסוות את אי קיומה, כמו בדיסנילנד, מקום של ערכים אמריקאניים בצורה של פנטזיה, אין אמיתי ולא אמיתי זו רק סימולציה של האמיתי. הארה מס' 8. היכן נעלמו אותם ערכים אוניברסאליים ונצחיים? נשארו אך ורק ערכים התלויים בזמן ומקום וגם הם יחסיים. כפי שמגדיר זאת במדויק הוגה הדעות ריצ'רד רורטי של שנות ה 80 וה 90 של המאה העשרים, רלטיביזם הוא הלך רוח המאפיין ביותר את העידן העכשווי. גם למונח דה-קונסטרוקציה יש מקום משמעותי בשיבוש הזיכרון, מונח שנטבע על ידי הפילוסוף הצרפתי ז'אק דרידה בניסיון להציע פרקטיקה ביקורתית לכל משמעות וזהות טרנסנדנטאלית שיש לה מקור אובייקטיבי יציב ושהוא מעל הזמן ומקום. מבחינת דרידה אין שום אפשרות ללכוד את המקור מכיוון שהכל מתקלף כמו חלון בתוך חלון, תרבות בתוך פוליטיקה, כלכלה בתוך תרבות וכד', הכל זמני ויחסי, הכל מתפרק כל הזמן לדברים שגם הם מתפרקים. הארה מס' 9. במרכז נמצאת החברה האמביוולנטית, "חברה אובדת" חסרת תפיסה פילוסופית, מוסרית ופוליטית. החברה וחוסר יכולתה להחליט מולידים ספקנות, חרדה וניהיליזם המועתקים אל חומר נמוך. זו חברה מבולבלת המחפשת את עצמה בין חושך לאור, בין משיחים לבני אדם. חברה שבה האמנים חשובים אבל דחויים, משפיעים עם זאת מתוסכלים, שלמים וקרועים, מעורבים וסגורים כאחד. אנחנו חיים בתקופה הנראית כתחילת הסוף, והאמנות מחפשת את עצמה. ז"אן קוקוטו אמר פעם, "האמנות היא דת ללא תקווה" אך באותה הנשימה הוסיף שאולי התקווה היא באמנות עצמה, יש בה תשובות גם לשאלות שאין להן תשובות. האמנות היא הפרדוכס עצמו, ופיקאסו טען – "האמנות היא הלא אמת שדרכה רואים את האמת". הארה מס' 10. "ליאוטר" תיאר בספרו "המצב הפוסט מודרני" את קריסתו של הגראנט נארטיב, הוא מדבר על התפוררות הודאות בדבר רעיון הקדמה שרווח ב – 200 השנים האחרונות. רעיון שהיה מושרש בתחושת הודאות שהתפתחות האמנות, הטכנולוגיה הידע והחרות תביא תועלת לכלל האנושות. יתרה מכך ליאוטר מאשים את האיזימים הגדולים שהם חלק בלתי נפרד מהמודרניזם כמו הליברליזם הכלכלי או הפוליטי, המרקסיזם לסוגיו כרעיונות שדמו במאתיים השנים האחרונות לעקובות מדם, כולם כאחד נגועים בחשד לאשמה ובפשעים נגד האנושות. הארה מס' 11. עיצוב הדמות האנושית תופסת מקום נכבד בעבודות, יש בהן משמעות הרואית ואקספרסיבית כדי להפעיל תנועה ודינאמיקה על מנת לגרום לציור נוכחות דרמתית מהסוג של מתח, חרדה, דאגה, יופי, אהבה ואופטימיות. נוצרת תחושה של משהו שעומד לקרות ואינו יכול להגיע עד סופו. הדמויות מרחפות על המשטח הציורי ומפשיטות את המרחב לסימני זיכרון עם עקבות של אירוע ברמה ארכיאולוגית. כל אותם כוחות ויחסים בין החומרים האמנותיים מעלים שאלה על עצם בניית היצירה האמנותית ועל הדרך האנושית המתמודדת עם צמידי היחסים כגון: גבר\אישה, יחסים משפחתיים, יחסי אדם\חברה, יחסים בין תרבויות, יחסים בין זמנים ובין שפה ומושגים. הארה מס' 12. הציורים מבליטים את שאלת כושרו של הדימוי לשאת על עצמו מטען של משמעות, יוצא איפה שקיים חוסר אמון בעצם האפשרות של אמירה. הזמן העכשווי משתמש במספר רב של מודלים לחקירה וגילוי טכניקת השיפוט המושעה שמאפיין את האמנות של המאה העשרים, כפי שאפיינה טכניקת האמצאה שהייתה תגלית של המאה ה-19. אנחנו חיים בעולם שאינו מסוגל להפנים את גודש הדימויים המוכרים, בתוך עולם זה, בין קצוות הזיכרון ביחס לזיהוי נמצא ה"אני", נמצאת הכנות מול מידותיה של המציאות ופעולת הדמיון שנגלים לעיני כטופוגרפיה של היד והנפש שמתמזגות זו בזו. אמירה דומה נמצא בדבריו של קאנדינסי, קיטאי ושל ג'ונתן וויליאמס. הם דיברו על השירה כעל מיזוג של טופוגרפיה וחיים, דבר המשותף למסורת של פאונד ואליוט בכתיבה האמריקאית המודרנית. עבורם החיפוש אחר מזון רוחני ותרבותי היה מסע של תגליות הכרחי בניסיון למפות את הוודאיות של הציביליזציה האירופית שעמדה בפני כוחות ההרס של מלחמת העולם הראשונה. כך הם גילו מחדש את הציביליזציה הקלאסית. הארה מס' 13. מצבו הטרגי של היחיד בתקופה של שינוי חברתי ותרבותי הוא נושא כבד ומטריד, זה מעסיק אותי, גם השבירות והרפיון של האידיאל לנוכח הכפייה של הממסד הכלכלי, מדיני ודתי מדאיגים. הידיעה הרווחת היום משייכת את רוב האמנות שנוצרה בשנות ה – 60 לאזור הדמדומים של הביקורת בעוד הפופ ארט נתפש כהאדרת תרבות הצריכה, ההפשטה והמינימליזם נתפשים כערכים פרגמאטיים קיבוציים המבטאים אידיאולוגיות של שליטה. הארה מס' 14. הציור כדו"ח ומתייחס למוסדות כלכליים, פוליטיים ואמנותיים דרך מסך הקולנוע, טלוויזיה והעיתונות שמאחוריהם קיים הון חברתי וכוח. בכל ציור מופיעים דימויים ורכיבים המזהים את המציאות בריתמוס עכשווי במשמעות של דומיננטה חברתית הלקוחה מהספירה הציבורית ומציגה אותה במארג צופנים מסמנים את הזמן הכאוטי. התפישה האיקונוגרפיה הקולנועית פורסים ייצוגים אלגוריים מלאים בחיים מדומים של בריחה כזיכרון מול זיהוי. הארה מס' 15. פוקו מבשר לעולם את "מות האדם" ויצר שפה שהיא תערובת של היפוכים שיצרה אופנה שסחפה את אירופה ואת העולם כולו. פוקו שם את האצבע על סוג של כוח האופייני לתרבות העידן שלנו. זהו הגיוס של האמת כמשחקי אמת לצורך מניפולציות כוחניות ומי שמחזיק בכוח זה הם המדענים שבראו לנו טכנולוגיה וגם את הכאוס. הארה בס' 16. טנאטוס מספיד ומחייה מחדש חמישה מודלים בסיסיים עליהם התרבות האנושית נשענת. המודל ההרמונויטי של פנים וחוץ, המודל הדיאלקטי של מהות ומראית-עין, המודל הפרוידיאני של הנסתר והגלוי, או של ההדחקה, המודל האקזיסטנציאליסטי של אותנטיות וחוסר-אותנטיות, (ניכור ואי-ניכור), ולבסוף הניגוד הסימיוטי בין מסמן ומסומן.
טנאטוס – הארה מס'17. מרכז הדיון במודרניות עבר מהטבע אל הסובייקט הדן והשולט על אובייקטים בעולם. במעבר זה אל הסובייקט הישות הפיזית הטבעית, הלא קונספטואלית, הולכת ומתרחקת מאתנו וכל מה שנותר ממנה הוא התרגום שלה לערך, ולאידיאולוגיה של נגישות. במילים פשוטות יחס של אמצעים ומטרות. מצב זה בעיני היידגר פירושו הרס התשתית המטאפיסית של המחשבה המערבית. כלומר אי יכולת של הלוגוס להגיע אל העולם אלא במצב מפורק, קטוע ולא ישותי. זהו מה שעומד בתשתית המחשבה השימושית, הטכנולוגית המודרנית. היידגר מציע להתגבר על המצב הניהיליסטי הזה על ידי עצם ההכרה הפרדוכסלית בקיומו של הוודאי. בעצם מה מציע לנו היידגר? הוא מבקש מאתנו להכיר בפירוק הסטרוקטורה הפורמאלית של החשיבה האובייקטיבית, כדי להחזיר לשורשיה הנוסטלגיים הקדומים את החשיבה הפתוחה, הוא מבקש לא לחשוב בצורה אוניברסאלית, אנונימית ואנליטית, אלא לחשוב באופן פרטיקולארי, מוחשי, שיבליט את הנראה הוויזואלי על חשבון המשמעותי והעמוק. טנאטוס – הארה מס'18.. התבונה והידיעה אוגרת מידע רב על שיטות ואפשרויות בהן גבול הבחנת האמת מאבדת את החדות ומשמעת והופכת לאפשרויות מגוונות כמו במדע סוציולוגיה, כלכלה, משפט, פוליטיקה... המושפעות כולן מתבניות עכשוויות. רשת התקשורת הופכת לכתובת ולמקור חברתי ופילוסופי, מנותקת ממגע פיזי או אפשרות לטרנסצנדנטי. תבניות אנרכיסטיות משוחררות מכפיה (using works by Michel Foucault, Gilles Deleuze, Lebbeus Woods, and Hakim Bey)
|