0

מטען גינטי

16 תגובות   יום רביעי, 15/12/10, 10:49

''

הציור: כנסייה קולאז מופשט -הדסה תל ורדי

לפני כחודש ביקרתי בגלריה ידועה בת"א. הייתי עם ציור מציורי די במקרה, כוון שהתלוותי לציירת שבאה במיוחד לגלריה. בתום הפגישה הרשתי לעצמי להראות לבעל הגלריה את ציורי, שהיה שמן על בד מגולגל לא במסגרת בשל גודלו.

בעל הגלריה איש יודע אמנות, שיבח את הציור והוסיף "לי הוא לא כל כך מתאים כוון שאני מחפש אמנים שמציירים מתוך כאב, מתוך מחסור, מתוך כוח בלתי נשלט, אומנים שמציירים ב"דם ליבם" שאראה את הכאב בציוריהם, ושלך.... יותר מידי יפים, קצת .. מראים רק יופיו של העולם, ולא ממש מתאימים". ואני עמדתי מולו, וניסיתי להסביר שפשוט טוב לי והכל לשביעות רצוני (חוץ מהמכירות היום וכ"ו) וכי מדוע אצייר בדם ליבי ה...לא שותת?.  כבדתי ואני מכבד את דעתו, אבל...

בימים אלו אני מעלה את סיפורה של אחות אמי הציירת, הדסה תל ורדי (הפוסט הקודם על הנס שקרה לציוריה) שציירה בדם ליבה, וחזרתי לאחר שנים לקרוא מסיפרה "בבואות בזעיר אנפין" שנכתב לפני שנים רבות. קצת נדהמתי ממחשבותיה... מחשבותי.

קטע מהפרק "פאריז"

"המעט שלמדתי בקורסים לאמנות אצל שטרייכמן וסטימצקי בתל-אביב עזרו לי רק המשך הזמן, ובסופו של דבר, לאחר שנים, הפך לתמצית חשובה בעבודתי. בתחילת אותה דרך, למדוני להסתכל בציור ולמצוא את "הכתם היפה". זכורני, שבשעת השיעורים היה שטרייכמן עובר בינינו, בעודינו לומדים רישום בפחם, כאשר הוא מעודד צרופי דמיון ציוריים או דקורטיבים של צורות וקווים ומתלהב למראה כל כתם יפה שיצא מתחת ידינו, התלהבות שהייתה לי כחידה כל אותו הזמן, ורק לאחר שהות ארוכה בפאריז, בעטיה של תמורה שחלה בתפיסתי, החילותי להבינה.

התמורה שהתחוללה בי כי בעיר הזאת התאהבתי לראשונה ביופי אהבה שאין לה שיעור. זכורני שבמשך שנה תמימה התהלכתי כסומא, כשאני סובבת מגלריה לגלריה וממוזיאון למוזיאון וצופה בתמהון באמנות המופשטת שלא הבנתי בה דבר וחצי דבר, כוון שהגעתי לכאן מרחוב נחלת-בנימין העייף עד כדי כיעור, (מדובר בסוף שנות החמישים א.ע.) ומתל- אביב הקרתנית, מבית שהעוני היה רב בו על הרווחה. ומרגע שפתחתי את עיני.

האם המוזאונים והגלריות בלבד גרמו לשינוי? לאו דווקא. פאריז עצמה עשתה זאת, על רחובותיה, השדרות הנרחבות שבה שהעין לא ראתה קיצן בנייני הפאר בני שנות דור רבות ונהר הסינה, גשריו ומגדל האייפל המתנשא אל על, כשבערוב היום הכל מתמזג לאפרורית קוסמית שלווה והדורה......

ואני בדרך מופלאה מבינתי, נולדתי מחדש בעטיה של עיר זו.

יום אחד כאילו בבת אחת, ובמפתיע, נפתחו שכבות עמוסות, כבאותה פקעת הפרח, ומאי שם פרצו פנימה הבזקי הבנה ועשר שנות בגרות. מוחי שהיה מבצר אטום, פתח שערו לעולם מלא יפעה שכמותו לא היכרתי מעודי, וזו פשטה והפכה לחלק מישותי. אלפי ציורים נרקמו בדמיוני, אך הגעתי לפרשת דרכים, כשליבי ועיני ערות, אולם מחשבה מתמדת קוססת בי: מה בעצם אני רוצה באמנות? לא נשתייכתי לאלו שרצו ללכת בעקבות זרם מסויים.

חייבת הייתי לפלס לעצמי את דרכי האישית. ואכן מצאתי את מבוקשי, כאשר ביקרתי יום אחד במוזיאון לאמנות מודרנית. היתה זו תערוכת שטיחים של לריסה שהפתיעו אותי בשפע עליצותם ובשימחת הצבע אשר פרצה מהם,ואשר נתנו תשובה מידית לחיפושי וצו ליבי: לצייר את היופי. ואמנם, מאז אותו יום לא סטיתי מדרך זו.

לאחר שנים, משמצאתי נתיב וכולו שלי, נשאלתי בדבלין על ידי עיתונאית אשר כתבה במדור לנשים: "מה את בעצם מבקשת להביע בציור?" השבתי בכנות: "קיים יותר מדי סבל בעולם, ואלו אני רוצה לגרום שמחה בציורי".

''

אגרטל - אהוד עמיר

תודה

דרג את התוכן: