את מילותיי אני טובל באגמים מאופקים ואז מושה אני אותן מניח בשוּרוֹת על סלעי החי,כמאובן. ישנם זמנים,עיניי זולגות הישר אל בין אותן שורות והן שבות,למעמקים של אגמיי המאופקים. כשעולים על גדותיהם סוחפי מילים על פירושן פורצים כנהרות זורמים אל כיוונים שטופי מרחק. עם רדת צער הן שבות מילים ספוגות,מוכות בשפל שלוות,לוטפות דרכיי לכתן שבות אליי בהיפוכן.
(כל הזכויות שמורות ליגאל פילר) |