קשה.

קשה להישאר קרובים אחד לשני.

זו עבודה!

בלי בייביסיטר צמוד - בעיה.

בלי תקציב ביביסיטר - בעיה.

אתה יוצא - היא נישארת.

היא יוצאת - אתה נישאר.

כל אחד מתפתח והולך לדרכו

ומתרחקים.

מגיל 40 הנשים חיות ביחד טוב יותר אחת עם השניה

ואולי גם הגברים.

באירועים רואים אותם יושבים קבוצות קבוצות

גברים עם גברים

נשים עם נשים.

הנשים מדברות על לא יודע מה כי אני לא שם

והגברים משחקים עם האייפון. נשבע לכם - רואים את זה בשישי בבוקר בבתי קפה.

אני יכול להזמין חברים גברים אלי הביתה

אבל לא בא לי עליהם.

בא לי על אישה מדליקה וחכמה בבית

בא לי לצאת היום בערב עם חברה מדליקה

ולא להישאר ביביסטר בבית.

יום חמישי ראבאק!

פעם ב 23:00 רק הייתי יוצא

וב 02:00 הייתי רוקד על הבאר בארליך בנמל.

אבל אני רק מדבר

כי אם הייתי יכול, גם לא הייתי עושה את זה

ובעייפות הייתי קופץ לקפה ליד הבית וחוזר.

אנירוצה שמישהי תרים לי טלפון היום

עכשיו

ולא אכפת לי שזו תהיה אישתי (אפילו עדיף)

ותגיד לי:

"מותק

חולה לך על הצורה

שים בושם, דפוק הופעה

ואני אוספת אותך ב 22:00 לדרינק חפוז"

במקום זה לקחתי בבלוקבסטר קומדיה רומנטית

ותוך כדי מאבקי השכבה לישון של הבת שלי

אני אדחוס פופקורן מסריח לבטן המסכנה שלי

ואשנא את עצמי.

ב23:30 הסרט ייגמר

היא (הפושעת אישתי שנוטשת אותי היום בלילה)

עוד לא תחזור

ואני, במצב רוח דוחה מהרגיל

אדמיין אותה על הבאר של איזה מקום מגניב עם החברות שלה.

כשהיא תחזור היא תרצה לפצות אותי

בהאנקי פאנקי

ואני כבר אהיה במצב רוח נעלב כזה

ועייף מת / מדוכא

ושום דבר לא יקרה.

הנה כרוניקה של מוות ידוע מראש.

סיפור זוגיות קלאסי של מעוטי מוטיבציה או יכולת תפעולית

להזמין ביביסטר, למצוא ביביסטר

להתעלם מהריגשי של ילד כן/לא יקבל את הביביסטר

ולחיות שנתיים/שלוש/ארבע מרגע הולדתו של הילד

בריחוק וסבתאות/זיקנה בגיל 40.

האמת? עדיף להיות סבא/סבתא מאמא/אבא.

נהנים, בלי החרא שצמוד להורות.

בשעה 23:30, כחלק מהמפלט

אני אכנס לפייסבוק או לדה מרקר

ואחפש חברים.

בשעה הזו כולם מציעים חברות וירטואלית.

אבל מאמי, אני רוצה את הדבר האמיתי.

צחוק. מגע. דאחקות. לשון. פוך אנושי כמו שמישהי אמרה

בפייסבוק לפני יומיים: "אני מחפשת פוך אנושי להשכרה".

גם דנה ספקטור כתבה/דיברה כמוני לפני שהתגרשה

זעקה את החרא של בדידות שכולנו חווים ובקושי מדברים עליו.

את הבדידות בתוך קשר. בדידות שתוקפת לעיתים

גם בזוגיות. ולא משנה אם אתמול היינו יחד הרבה

היום זה אחרת. ובעיקר, הילדים.

הילדים נון סטופ מסביב. עבודה, עבודה, עבודה.

אין רגע שקט. אין רגע לעצמנו. הורות זה לא מקצוע קל.

נושם עמוק.

תיכף אלך להתקלח, להחליף בגדים

להכין את עצמי למשמרת לילה. הרי אני חייל

ולמרות התלונות אני סותם בסוף, ומתפקד כמה שיותר טוב.

זו חיילות. אני צריך להכין את האפוד שלי לקרב.

טרננינג. גרביים. נר. חולצה נעימה.

לעבוא את החורף בשלום.

מאז ומתמיד הכתיבה היתה זעקה בשבילי

צעקה של תשוקה

לעבר אוזניים ערלות. זעקת בדידות.

לא מצאתי אינטלקט אמיץ, תשוקתי, חזק וטורף

שיודע לשמוע, לקחת, להקשיב

ואולי מצאתי

וזה פשוט חבלי החיים. חבלי זוגיות ושנים ראשונות של ילדים קטנים

הרי עברתי את זה כבר פעמיים וזו הפעם השלישית

ילד שלישי שאני חווה איתו את השנים הראשונות.

דנה (ספקטור) הרגיזה אותי הרבה פעמים על האאווטינג של מערכת היחסים שלה.

היא הרגיזה אותי הרבה פעמים כשנכנסה ב א' בעלה ואמרה עליו ככה וככה.

אבל דנה היתה אמיצה. היא אמרה את מה שאלפים לא אומרים

כמה זה קשה. כמה זה קשה לנהל את הדבר הזה שנקרא זוגיות כשאתה חי.

אם אתה מת, כמו מלא אנשים, זו לא בעיה. כי אתה מת בכל מקרה

והחיים שלך זו אופרת סבון או ריאלטי ב 22:00.

אבל כשאתה חי כמו דנה וכמוני,

כשאתה נמר בנשמה ואדם של תשוקה

זה קשה. זה מאבק מתמיד להיות בבית, להיות עם טרננינג

להישאר ביביסיטר

ולחלום על הבאר של ארליך

על ריקודים מול הקיר והגדר שם

באיבוד אשתונות וחושים.

בסופו של דבר

פה, אתך, הכי טוב לי.

איתי.

לכתוב, להתפרק, להוציא, להיזכר כמה טוב לי

ולהפסיק לקשקש בשכל.

מחר בבוקר תהיה לי ארוחת בוקר או קפה עם אישתי

נתחבק

ויהיה שמח. יהיה שקט. והיום, היום בערב

זה שעוד לא הגיע

יהפך לזיכרון עמום. ישכח.

ככה חולפים להם רגעי עצבות קלים, בדידות, או תשוקה.

הרציונאל תופס פיקוד. הנשימה.

הפורקן יוצא עם יצירת הכתיבה. עם המילים.

והחברה שלי, זו שיוצאת איתי, זו שדלוקה עלי וחושקת בי הלילה

זו הכתיבה. המילים.

תמיד תיניתי אהבים עם המילים. רקדתי על האותיות

כמו נגינה על קלידים

קלידי המקלדת.

היו לי שחורים ולבנים בפסנתר. ויש לי שחורים ולבנים באותיות.

היו מבנים מוזיקלים סדורים, והיו אילתורים

כמו בעשיית אהבה.

הכתיבה, הפכה למעשה אהבה חושני ותשוקתי. ההקלדה

והזרימה של המילים ללא חסם, ישר החוצה.

חיתוכי המשפטים הופכים לעצירות נשימה

ביני לבינה

למבט בעיניים מרוכז וטורף.

הכתיבה ואני לנצח

שתי נשיקות במצח.