זיווג מוצלח - לא הולך ברגל! ♥♥ כל אימת שבאה לשקול את ליזה בבת עינה, חזרה גניה, האחות של "טיפת חלב" והתמוגגה באוזניה, "אח, איזו תינוקת יפהפייה יש לך, גברת אלקלעי, כל כך דומה לך!"
התרגלה שהכל אומרים לה שבחה בפניה, שכן כך נהגו כל מי שהכירוהּ משחר ימיה. דודתה הערירית חזרה והדגישה כי ירשה את יופייה מהסבתא רבתא, אבל למען הסר כל צל של ספק, לא שכחה להוסיף "מצד המשפחה שלי"! כאשר בגרה מעט, תהתה לא פעם כיצד ארע שהיופי דילג על פני שני דורות, כאילו המתין עד שתבוא היא לעולם, אבל נזהרה שלא לבטא תהייה זו בקול, גם לא בעקיפין, לבל תכאיב לאימה, לדודתה ולסבתה, שעפעף עינה השמאלית היה שמוט לה מלידה.
משמלאו לה שש-עשרה שנים, דחקו שני דודיה באמה האלמנה, להשיאה. קיוו שבכך תהא הדאגה לכלכלתן על ראשו של הבעל הצעיר. בתירוצים שונים חמקה רשל היפהפייה מן הבית, בכל פעם שבישרה לה אימה, "הדוד ניקו אמר שהוא מתגעגע אלייך ויבוא הערב". די היה לה בפעם ההיא, כשבא לביקור בלי לילי אשתו ושטח בפניהן כי הגיע כבר הזמן לחשוב על איזה חתן. באותה הזדמנות נקב בשמותיהם של כמה מועמדים ראויים, בעיניו, אותם לא הכירה. אימה הכנועה והמיוסרת, על שום החוב שהיא חבה לגיסה, חוב שידעה כי לעולם לא ייפרע, שלחה בה מבט מתחנן. מה שלא ידעה האֵם ורשל - רק במודעות מעורפלת, היה כי ליבה הצעיר כבר נמלא עד אפס מקום ברחשים כבושים למוני, בנו של בעל הנגרייה הסמוכה למתפרה, בה עבדה אחרי הלימודים.
רוסצ'וק היפה, אשר על גדות הדנובה, משכה אליה תיירים וצעירים רבים ומשהגיע הסתיו, נחתמו בנישואים קשרי אהבה רבים שהנצו בקיץ. חברותיה של רשל התארסו בזו אחר זו... ההתאהבות רובצת לפתח ליבה של כל נערה, על אחת כמה וכמה של אותן צעירות שהוריהן מתקשים לספק להן צרכים בסיסיים ביותר, לרבות אהבה, או לפחות מילה טובה.
מוני לא ניחן בתווי פנים מרשימים. קומתו בינונית הייתה, אולם עבודתו השקדנית לצד אביו, כתפיו הרחבות ושרירי זרועותיו הגלויים, קיץ וחורף, הרשימו אותה ועוד ימים רבים לפני שהחליפו ביניהם מילה, נטתה לשים בו את מבטחה.
"אולי ראית או שמעת שאצבע ידו השמאלית נגדעה בתאונת עבודה בנגריה", אמרה רגינה, בעלת המתפרה, שעה שתפרה מכפלת חדשה לשמלה ישנה, "אבל הלב שלו זהב, רשליקה, זהב טהור, אני אומרת לך!" מרגע שהחלה לדבר בשבחו, לא חדלה, כדרכן של נשים מלאות וטובות מזג, שמזמן לא התעלסו ולא נותר להן אלא להעביר את כמיהותיהן לבנות מינן הצעירות, שלילות עינוגים רבים עוד נכונו להן. במקביל לשבחי הנער שנתזו מידי יום ישר אל ליבה, הבחינה רשל במבטי הערגה של הבחור החרוץ, שבמהרה למד את מועדי בואה וצאתה אצל התופרת.
לימים לא ידעה לספר לליזה בתה, כיצד קרה שהיא ומוני אביה, נפגשו באותו אחר צהריים גורלי אצל רגינה, אבל סמוקת לחיים, הודתה ביושר לב כי הפטירה כל מיני רמזים באוזניה ארוכות התנוכים של בעלת העסק.
חודשיים לפני מלאת לה שמונה-עשרה, עמדה רשליקה מתחת לחופה. מן התמונות בשחור לבן ניבטת כלה יפהפייה בשמלה צנועה ורק זר קטן של פרחי אורגנדין, שזורים בטול, היווה קישוט מעל לוח ליבה. לא רצתה האפוטרופסית המדושנת של הזיווג, כי תאפיל יצירת כפיה על יפי יצירתו של היושב במרומים, כבשה את כל רעיונותיה הפרועים ותפרה לרשליקה שלה שמלה שהייתה כאגרטל זכוכית שקוף לפרח נדיר . ♥♥ "אבל החיים לא היו קלים להם", סיפרה ליזה, עם שקמה והחזירה את האלבום למגירה. "אבא עבד שעות ארוכות וכשבא הביתה כבר לא היה טוב לשום דבר. כל מה שהוא רצה זה ארוחה חמה ומנוחה. סיפרתי לך פעם שהיה לי אח, נכון...? כשהוא נפטר - עוד לא היה לו ארבע - אבא נהרס מזה לגמרי ולא התייחס אליי, פשוט לא ראה אותי. היום אני מבינה שכנראה פחד להתקשר, כי אולי גם אני אמות לו, אחרי שחליתי". לרגע קט שקעה בכאבה והתמסרה ליישר בציפורן אגודלה, קמט שנתגהץ במפית הרקומה שעל השולחן.
"את יודעת, כל מי ומה שאני, זה בזכות אימא שלי! שמחת החיים, הפעילות שלי בארגונים שאני חברה בהם, האומץ להתנסות בדברים שאחרים לא חולמים עליהם בכלל – הכל בזכות הדחיפה של האישה הקטנה הזאת, שבכל פעם שאת באה, אני צריכה להזכיר לה שהיא יכולה לדבר איתך חופשי בספניולית". צחקה בחמלה את צחוקה המתגלגל.
"מאז שאני זוכרת את עצמי, היו לי השמלות היפות ביותר בכיתה. היית צריכה לראות איך יצאתי מהבית – כמו מז'ורנאל! צמה נהדרת קלעה לי כל בוקר וקשרה בסרטים מותאמים לשמלה. וכשקצת התבגרתי, כל מה שלא הספיקה בחייה, רצתה שיהיה לי והעין שלה תמיד עליי, שלא ארפה. 'היופי שלך זה מתנה מהשמיים', הייתה חוזרת על המשפט כמו תקליט שבור, 'אבל זה לא הכל בחיים ושתדעי לך', ככה, עם האצבע, קרוב לפנים שלי, 'לב טוב ושכל טוב הם העיקר!'"
קמה ליזה להכין לנו קפה והלכתי בעקבותיה, מסכמת ביני לביני שלב טוב ושכל טוב אכן ניכרו באישה המופלאה הזו שרק לאחרונה ציינה את יום הולדתה הששים.
"כשלכל החברות שלי היו חברים קבועים וחלקן כבר התחתנו, אני את המזל שלי עוד לא מצאתי, בגלל שאני 'כל כך מיוחדת', כמו שאימא הכניסה לי לראש", סיננה באירוניה וקרצה. "הרעיונות שהיו לי - אל תשאלי! יזמתי פגישות עוורות על ימין ועל שמאל ופיתחתי לי שיטה: באתי קודם ותפסתי מקום ליד שולחן פינתי בבית הקפה. כשהבחור היה מגיע, לרוב ראיתי כבר מהפתח שהוא לא בשבילי, האחרים לא נראו לי אחרי שפתחו את הפה. כשלא היה לי עניין להמשיך, הייתי קמה לשירותים, משתהה שם מעט וכשחזרתי, לא התפלאתי שכבר לא היו שם". "ואיך זה היה עם גיורא הנהדר שלך?" שאלתי, למרות שידעתי את הסיפור מפיו, אבל סמכתי על כך שהיא לבטח תרחיב במקומות שהוא צמצם. "אה, אותו רציתי מהמבט הראשון! יוּ העיניים האלה שלו - איזה בחורה לא תטבע בהן?! ועוד הקול ההורס הזה..." לחלוחית של התרגשות העמיקה את תכול עיניה היפות ונמלאתי קנאה, על שגם אחרי שלושים שנות נישואים, עולה בה התרגשות כזו כשהיא מדברת בבן זוגה. "אבל גם איתו נהגתי באותה הדרך, שלא תחשבי! ביקשתי סליחה ויצאתי לשירותים, מתפללת בליבי שיישאר במקומו. כשחזרתי אחרי כמה דקות, מצאתי אותו יושב שם רגוע ולוגם מהבירה שלו".
משהו ברקע לא היה ברור ושאלתי שאלה מופרכת, "תגידי, גם את גיורא מצאת באחד ממדורי השידוכים?" "אוי לא, לא!" צחקה ומזגה את הקפה הטורקי לספלונים העדינים שעברו אליה מאימה, אותם קיבלה היא לנישואיה מדודתה הערירית. "מרוב התרגשות שכחתי לספר לך: אימא של גיורא ואימא שלי, התיידדו עוד אז, בתחנה של טיפת חלב וביחד עברו את כל התלאות כשפרצה המגפה ההיא".
הקפה כבר נלגם כמעט עד תומו כשלפתע נזכרה, הכתה בראשה, ונחפזה צוחקת להביא עוגיות וכבר עברה לספר על כלתה העומדת ללדת ועל הנכדים, אבל נכנסתי לדבריה ושאלתי, "למה בעצם היית צריכה להעמיד את גיורא ב'מבחן השירותים' שלך, הרי ראית מייד בהיכנסו לקפה שהוא מסתייע בקביים?!" חיוך חומל עלה על פניה, מלווה במבט משתהה, כזה שמבקש לטעת בזולת הבנה דקה שנעלמה ממנו. "תראי", השיבה במתינות, "זה בכלל לא מובן מאליו, שרק בגלל שהוא נכה, הוא ירצה גם חברה כזאת"... ♥♥ http://www.youtube.com/watch?v=7HyxXsHRoiU החלק הדיאלוגי בסיפור הוא בהשראת סיפור חייה של המחוללת בכיסא הגלגלים [עם המטפחת בצבע טורקיז]. |