אני סבור שרוב המצביעים למפלגות שמרכיבות את הממשלה הזאת בחרו במודע ובמתכוון בממשלה שלא תעשה דבר למעט להצדיק את הפחד של ישראלים רבים מפני עשיה ופתיחות לעולם הרחב, בעיקר לעולם הערבי/מוסלמי. זאת היתה בחירה מודעת בממשלה שתזניח את הנושא הפלסטיני, שתדחה פתרון של נסיגה משטחים כבושים ושתפגין עוצמה מילולית נגד שכנים מוסלמים. המחדלים הרבים של הממשלה הם המחיר שאנו משלמים על הבחירה הזאת. ככל הנראה, זהו מחיר שמרבית הישראלים יעדיפו להמשיך ולשלם כל עוד הדבר ימנע ממשלה "הרפתקנית" שתוביל אותנו לצעדים בלתי הפיכים עם השלכות שיכולות להיות שליליות.

נתניהו מצליח כי הוא מקיים את הבטחותיו לבוחר. בדיוק אותם מחדלים שגורמים לאנשי התקשורת לתקוף אותו כל-כך הם מה שמקנים לו פופולאריות בציבור הרחב. תוקפים אותו על כך שאינו מתקדם במשא ומתן עם הפלסטינים? הרי בדיוק בגלל זה בחרו בו. תוקפים אותו על דרדור היחסים עם ארצות-הברית? הבוחר הממוצע צוהל על ביצור עצמאותה של ישראל מול התערבות אמריקאית. תוקפים אותו על שהזניח את גלעד שליט? בסופו של דבר, קשה להאמין שלמרבית הישראלים יהיה את האומץ לשלם את המחיר על החזרתו.

אפשר להסביר את היציבות של הממשלה הזאת למרות הליקויים הרבים, המחדלים והביקורת והמחאה הציבורית אם נבין שהיא מייצגת את הרצונות של חלק רחב מאד מציבור המצביעים. הציבור הישראלי מפולג בין אנשים ששואפים לשלום עם הפלסטינים והסרת השליטה הישראלית בשטחים לבין אלו שחוששים מפני ההשלכות הבטחוניות שיכולות להתלוות לכשלון של התהליך הזה. באופן לא מפתיע, האחרונים הם בעיקר האנשים שצפויים לסבול הכי הרבה במקרה שתהליך השלום יכשל. החלוקה היא במידה רבה גאוגרפית: אנשים ממרכז הארץ, אזור שנהנה משקט בטחוני יחסי, יותר נוטים לכיוון של התנסות בכיוונים מדיניים חדשים. אנשים מהפריפריה, הרבה יותר סקפטיים, שלא לומר עוינים לתהליכים כאלה.

מאז קום המדינה יושבי הפריפריה שימשו כגדר ביטחון אנושית. הם סופגים את עיקר האש, מצפון, מדרום וממזרח. יותר מיושבי המרכז, הם תלויים בצבא כמקור לקידום חברתי ולכן הם גם מתגייסים יותר ליחידות קרביות. גם עיקר פיגועי הטרור וירי הרקטות נספגים בעיקר על-ידם. כאשר יושבי המרכז מצביעים "שמאל", הם למעשה מפקירים את יושבי הפריפריה לניסוי פוליטי שתוצאותיו אינן ברורות. יושבי הפריפריה מטבע הדברים לא יהיו מעוניינים בניסוי שנעשה על חשבונם והם יעדיפו בצורה מאד רציונלית ושקולה להצביע לממשלה שתעשה כמה שפחות ניסויים כאלה. מובן שהפוליטיקאים אינם פאסיביים במקרה הזה והם עושים הכל כדי להפחיד את אנשי הפריפריה בכדי לבצר ולהרחיב את בסיס התמיכה הזה. כאן אנחנו מוצאים את הבסיס הסוציולוגי לכל מאפייניה של הממשלה הנוכחית: הן לחידלון התפקודי (נתניהו), הן לפופוליזם הימני (ליברמן), הן לתמהיל בין גזענות ויהדות (ישי) והן ליישור הקו של השמאל עם מיליטריזם (ברק).

כל עוד רוב אזרחי המדינה הם בדיוק אותם אנשים שצפויים לסבול מכשלון של תהליך שלום, כשהרווחים שלהם מהצלחתו לא ברורים, אין הרבה תקווה לתחיה של ממשלה שתנקוט מיוזמתה בצעדים לסיום הסכסוך. אני לפחות סבור שראיית השלום במונחים של פינוי מכאני של שטחים מבלי לדאוג קודם כל להסדרת היחסים בין העמים שמאכלסים את השטחים הללו ומבלי להשקיע קודם מחשבה על צורת הממשל של השטחים המחולקים היא ראייה פסולה. אם "מחנה השלום" חפץ קיום, הוא צריך להעלות לסדר היום תכניות מעט יותר יצירתיות.