שגרת היום המרתקת שלי נפתחת כל בוקר במנהג קבוע - חיפוש עבודה..

כן, זה בדיוק הזמן שמי שקורא את שורות אלו (ואוחז במשרה שווה במיוחד) יכול להרשות לעצמו לנבור אי שם בתאי הזכרון שלו הכוללים את היציאה מהחממה, החיפוש אחר עבודת החלומות והדכאון הקלה שלווה את התקופה. לא חביבה. בכלל.

אז חוץ מזה שהתואר הראשון והכל כך "נדרש" בתקשורת לא פתח לי דלתות, אני מרגישה שלא כזה צריך   לעבודות המרתקות עד מוות שמציעים לי.

כן, אני יודעת, צריך להתחיל מאיפושהו,צריך לדחוף לכולם קורות חיים ולחדש קשרים רלוונטים. אבל שלכל משרה מצפים שיהיה לי ניסיון של שנים אני כבר מתחילה להצטער שלא הלכתי ללמוד הנדסה ובחרתי ללכת אחרי אהבתי המתוקשרת תחת המסווה "גם ככה תואר ראשון היום לא שווה כלום, אז לפחות שיהיה"...

אני פשוט לא בנויה לייחצן את עצמי, רק מחכה שיגלו אותי...

אבל מתי?