0

איך מסבירים סוף - מתוך טור שבועי בשם אמאל'ה המתפרסם בהד הקריות

1 תגובות   יום חמישי, 16/12/10, 23:43

בצהריי יום שבת האחרון, בדיוק באמצע של היום, מצאתי את עצמי בבית החולים הדתי, שערי צדק, בירושלים אוחזת בידה הקרה של סבתי הירושלמית ומלווה אותה בנשימותיה האחרונות. היינו שם באותו הרגע רק אני והיא. במהלך כל אותו שבוע וחצי אחרון בו שכבה על ערש דווי, פיללתי למותה מתוך רצון עז עבורה לסיים את חייה המפוארים בשלווה ובנחת ולא בתוך ייסורים. לקח לה שבוע וחצי לעזוב את העולם ולזלוג אל העולם שמעבר. הייתה לי הזכות הגדולה ביותר בעולם לעטוף אותה באהבה, בחום, בנשיקות וליטופים ולהעביר את אצבעותיי בין שערותיה הכסופות והנעימות עד שניתקו ממנה את המכונה שכבר לא הצליחה להכניס בה יותר חיים והיא, המשיכה הלאה.

זו הייתה החוויה החזקה ביותר בחיי אחרי הלידה של ביתי.

חיים מתחילים וחיים נגמרים.

תחושת האפסיות אל מול הכוח העצום של החיים בתחילתם ובסופם מצליחה להשאיר אותי נרגשת לשעות ארוכות עוד אחר כך, למרבה הפלא, התרגשות שאני מתרגמת כהתרגשות חיובית.

במוצאי שבת, בלילה קברנו אותה בבית הקברות בחולון בהלוויה כמעט רומנטית, רק אנחנו, היא והירח שפינק אותנו במראה מיוחד שהתאים במיוחד בשבילה.

אביה של הקטנה שלי חיכה לי עם חיבוק תומך והחלפת משמרות בתחנת הרכבת בתל אביב והעביר לי את הנסיכה למשמורת. סוף שבוע שלם בלעדיה ועוד בסוף שבוע שכזה גרם לכל נקבובית בגופי לקרוא בשמה מרוב געגוע ולמזמז אותה חצי שעה.

היא כל כך יפה כשהיא ישנה. השלווה מחמיאה לה. גם לסבתא ז"ל, בעצם למי לא?

בטרמפ שלנו בדרך הביתה שחררנו קצת לחץ וקשקשנו על הכל, גם על סבתא וגם על החיים בכלל אבל בראש אצלי כל הזמן רץ הסרט על איך אספר לה מחר בבוקר שנגמרה לה הסבתוש ( סבתא רבתא אצלנו זה סבתוש ). הרצתי בראש מליון אפשרויות מהמתחמקת בנוסח "סבתא מלאך בשמיים" ועד הכנה ביותר בנוסח, "זוכרת את סבתא? אז זהו שהיא מתה! " למזלי הרב כבר עשיתי עבודת הכנה בשבוע שלפני כשסיפרתי שסבתוש רוז'י חולה.

היא בקשה לחכות לה בבית ואני אמרתי שאני חושבת, שלבית היא כבר לא תחזור.

הקטנה חשבה על זה קצת ומיד הצהירה בחזרה לפני סבא שלה, "אתה יודע, סבתוש רוז'י כבר לא תחזור הביתה לעולם".

בשלב הזה היא עוד לא התעסקה באיפה היא כן תהייה אם לא בבית, עכשיו אני צריכה להשלים את החסר.

למה כל כך קל לנו להסביר חיים אבל מוות הוא בלתי אפשרי בשבילנו.

אם נתייחס רגע למוות בנסיבות טבעיות אז מה יותר מתבקש מזה, שנולדים, חיים ומתים?

למה זה כל כך קשה  לקבל את זה?

אני מתעקשת להתייחס אל סיום החיים באותה חגיגיות כמו אל תחילתם.

האוצר שלי התעוררה בבוקר, באה אלי למיטה וקשקשנו קצת לפני הגן, היא ספרה לי על סוף השבוע בדרום אצל דודתה ובסוף הוסיפה, חבל שלא באת..

קפצתי על ההזדמנות.

"את יודעת איפה הייתי נכון"? שאלתי..

והיא מצידה ענתה שכן, שהלכתי להיות עם סבתא שלי ואמא שלי..

"או" אמרתי, "על זה רציתי לספר לך. רציתי לספר לך שביום שבת בצהריים, סבתא רוז'י נפטרה".

מה, היא מתה? נזעקה הקטנה.

"כן".

הקטנה שאלה איפה היא ואני החזרתי לה את השאלה, כי היא כבר יודעת,והיא שאלה בחזרה אם היא בשמיים.

"בדיוק" עניתי.

היא הרהרה עוד רגע ואז אמרה

"אני יודעת. היא עכשיו בשמיים עם סבא מוגו, עם סבא בלע, עם סבתא אסתר ועם בן גוריון".

בן גוריון?

את כל העצב היא מוססה בשנייה אחת כששמה את סבתי בכפיפה אחת עם שלושת סבי המנוחים ובן גוריון.

מאוחר יותר היא בקשה להכין לה ברכה וכשנהייה גם אנחנו מתים להביא לה אותה.

כמה יפה. כמה פשוט.

היו חיים ועכשיו אינם.

מה יותר פשוט מלהבין שחור ולבן.

זה אנחנו, הגדולים, שמתקשים להבין, אצלם הכל כל כך ברור.

אחה"צ כשחזרה מהגן רציתי להכיל ושאלתי אם חשבה על זה והיא מצידה ענתה שחשבה, ובאמת עשה לה עצוב שחלק מהמשפחה שלה מתים.

שאלתי אם סיפרה לגננת, אם שיתפה את הרגשות עם מישהו אחר ואז היא אמרה לי משפט שאני לא אשכח לעולם.

הייתי חייבת לעצור ולחבק ולחבק...

הנסיכה שלי אמרה בעיניים עצובות

"לא רציתי לספר כי לא רציתי שייקחו ממני את העציבות שלי".

 

מוקדש לזכרה של סבתא רוז'י שלי שזכתה להגיע לגיל 95 המפואר באצילות, בחן רב ועם המון חוש הומור

דרג את התוכן: