לשמואל מלאו לא מזמן 26. הוא אבא גאה לשני ילדים בני שלוש וקצת ועולל בן כמעט שנה. ככה הוא מגדיר את עצמו. לא חכם בתורה, לא בעל, אלא אב. אב גאה.

מתחת לכל שכבות הלבוש הכיפה והפאות ניתן להבחין בבחור נאה מאוד. עורו בהיר, עיניו כחולות גדולות, גופו ארוך וגמיש. שידוך הולם לבחורה צעירה. אלא ששמואל לא נולד למשפחה הנכונה. אין הכוונה שמשפחתו אינה אוהבת או מפרגנת לו, הכוונה היא בהחלט לעובדה שהמשפחה שלו אינה מקושרת דייה ולכן שמולקי לא יכול להגשים את ייעודו, כמחנך.

כששמולקי הולך ברחוב עם בנו הבכור אתה מבחין שלמרות השובבות של הפעוט שמואל מקפיד לדבר איתו "בגובה העיניים". הילד מיד מתרצה לבקשתו.

כששמולקי הולך ברחוב עם בנו הבכור ודוחף עגלה שבה יושב בנו הקטן אתה מבחין שלמרות הקנאה בין האחים שניהם מעריצים את האב.

כשהם יושבים לחכות להסעה שמולקי מקריא לשניהם פרקי תלמוד. אין סיכוי שהשניים מבינים אפילו לא רבע מילה. אבל המבט, ההקשבה, הישיבה המרותקת. קסם של ממש.

ואתה יודע ששמולקי יפזר את הקטנים למסגרת יומם ומשם ימשיך לישיבה, ללמוד תורה, להפוך תלמיד חכם בתורה.

והלב נחמץ אל מול העיניים הכחולות האלה, אל מול העיניים העורגות כשהוא רואה את הילדים העולים להסעות השונות.

והלב שלך נשבר כשאתה מבין שאין לשמולקי אפשרות לממן לימודים כמורה. אם יצליח להחשב מספיק גדול בתורה אולי יורשה לו ללמד את החוזרים בתשובה, את שולי החברה החרדית.

וקשה שלא להזיל דמעה אל מול הגדולה של שמולקי. באמת קשה.

****

כמדומני שפעם פרסמתי את הסיפור הזה,

רק שאת הסיפורון הזה אני אוהבת במיוחד