65 חברי כנסת הפכו לפני כשנה ו־8 חודשים את בנימין נתניהו לראש ממשלה, לאחר שהמליצו לנשיא המדינה להטיל עליו את התפקיד. אבל כידוע, רק 61 חברי כנסת מתוכם נמנים על שורות הקואליציה שהקים נתניהו. את ארבעת חברי הכנסת של ״האיחוד הלאומי״ הותיר נתניהו מחוץ לקואליציה והממשלה שהקים, למרות שהמליצו עליו לנשיא.

מנגד, 13 חברי הכנסת של סיעת העבודה כן צורפו לקואליציה ולממשלה, למרות שלא המליצו על נתניהו בפני הנשיא כמי שעליו יש להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה. אם כי יש לציין שהם גם לא המליצו על יו״ר האופוזיציה לבני, כמי שלדעתם מתאימה וראויה להרכיב את הממשלה.

לנתניהו אם כן, יש כיום, על הנייר לפחות, קואליציה המונה 74 חברי כנסת. רק על הנייר, משום ש־4-5 חברי כנסת מהעבודה, באופן קבוע אינם מצביעים עם הקואליציה, ואין לראשי הקואליציה יכולת להכליל אותם בחשבון ספירת הקולות התומכים בהם.

אם כי יש לציין שאותם 4-5 חברי כנסת מורדים מהעבודה, לא תמיד מרימים ידם אוטומטית נגד הממשלה ועמדת הקואליציה, ובמקרים רבים הם בוחרים דווקא להצביע ברגליים.

ואולם, למרות שבאופן רשמי 74 חברי הכנסת זו הקואליציה של נתניהו, וארבעת חברי הכנסת של האיחוד הלאומי נמנים על האופוזיציה, יש לנתניהו גם קואליציה שניה, לא רשמית, קואליציה לשעת מצוקה ועיתות חירום, בה האיחוד הלאומי חבר באופן מלא, בדיוק כמו יתר 61 חברי הכנסת שתמכו בנתניהו בפני פרס, ויחדיו מונה הקואליציה הבלתי רשמית הזו 65 חברי כנסת.

חברי האיחוד הלאומי, למרות היותם באופוזיציה, לא באמת רוצים בהפלתו של נתניהו. למרות הקפאת הבניה בהתנחלויות, למרות נאום בר אילן ותמיכתו בשתי מדינות לשני עמים, ולמרות שכל הסימנים מצביעים על כך שנתניהו חותר להגיע להסכם שבמסגרתו יקבלו הפלשתינאים את הרוב המכריע של שטחי יהודה ושומרון, כולל הורדת התנחלויות רבות, עדיין באיחוד הלאומי יודעים שאין להם אלטרנטיבה טובה יותר. הם יודעים שציפי לבני וקדימה הרבה יותר גרועים עבורם.

לכן ההתנהלות שלהם היא אומנם אופוזיציונית לכל דבר, אך עם קווים אדומים שאותם לא יחצו. והקו האדום שלהם הוא, שהם בשום פנים ואופן לא יתמכו במשהו שבאמת יכול להפיל את בנימין נתניהו ולהביא עליהם את לבני וקדימה.

נתניהו יודע, שבמקרים מרחיקי לכת,

כאשר מדובר בהצעות או יוזמות שהעבודה לא תומכת בו, יש לו בעת צרה, כמעין רזרווה, את ארבעת חברי האיחוד הלאומי. הוא יודע שאז עומד לצידו אותו גוש של 65 חברי כנסת, שבזכותם התמנה לראש ממשלה.

כך קורה שבימי שני האיחוד הלאומי מציע הצעות אי אמון בממשלה ואף מצביע בעדם (ביודעו כי בכל מקרה הממשלה לא תיפול), בעוד העבודה תומכת בממשלה, ואילו בימי רביעי, כאשר על שולחן הכנסת עולות הצעות חוק בעלות אופי ימני והעבודה מתנגדת, או להיפך מגיעות הצעות משמאל שהעבודה מבקשת לתמוך או מסרבת להתנגד כדי להסיר מסדר היום, יש לנתניהו וראשי הקואליציה שלו עוגן בדמות ארבעת חברי האיחוד הלאומי, שתמיד מצביעים יחד איתם.

קואליציה זו הוכיחה את עצמה גם השבוע, בוועדת ביקורת המדינה של הכנסת. נתניהו וראשי הקואליציה עמלו קשות ורבות כדי להכשיל את הכוונה להקים ועדת חקירה ממלכתית בנושא השריפה בכרמל ומחדל שירותי הכבאות, ביודעם כי וועדה כזו עלולה לגרום לטלטלה ציבורית רבה מאד, אפילו עד סיכון כסאו של ראש הממשלה.

בוועדה 11 חברי כנסת, מתוכם 4 חברים לאופוזיציה. בתחילת השבוע, כאשר בלשכת ראש הממשלה ערכו ספירת מלאי, התברר שיש להם בכיס רק 4 מתנגדים בטוחים. כל השאר או מתנדנדים או תומכים. עיון ברשימת החברים גילה כי אחד מארבעת חברי האופוזיציה הוא אורי אריאל מהאיחוד הלאומי, ובלשכת ראה״מ זיהו בו מיד חוליה שניתן לגייס. כמובן אם ישוכנע בצורה מלאה שמדובר במהלך שמחייב את התגייסות הקואליציה השניה, זו הבלתי רשמית, קואליציית ה־65.

יו״ר הקואליציה, זאב אלקין, שוחח ממושכות עם אריאל והסביר לו מה עלול לקרות אם ירים את ידו בעד ועדת חקירה ממלכתית, ואם לא די בכך, הוא גם זומן לשיחת הבהרה עם נתניהו. לאריאל גם הוסבר שנציג העבודה בוועדה, ראלב מאג׳דלה, נוטה להתנגד, למרות היותו בקואליציה, ולכן זקוקים לאצבע שלו על מנת להבטיח שלא תוקם ועדת חקירה ממלכתית.

אריאל שוכנע והבין, והודיע מיד, כמו חבר נאמן בקואליציית ה־65, שהוא מתנגד להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

יתרה מזאת. הוא אפילו איפשר לליכוד למנות לו ממלא מקום בוועדה (למקרה שאריאל לא יוכל להגיע להצבעה, יוסמך ח״כ נוסף להרים את האצבע במקומו), ולא מסיעתו אלא מהליכוד, עד כמה שזה נשמע מוזר. חבר קואליציה ממלא את מקומו של חבר אופוזיציה. ואולם, בפועל אין כאן שום

מוזרות. משום שלעניין הזה, שניהם מצויים באותו צד של המתרס, באותה קואליציית ה־ 65, הקואליציה הבלתי רשמית.

המבקר ניצח

הדיון בועדת ביקורת המדינה השבוע היה הצגה תקשורתית גדולה נטו. חסון ידע כבר זמן רב לפני פתיחת הדיון שאין לו סיכוי לגייס רוב להקמת ועדת חקירה ממלכתית משום שלקואליציה רוב ברור בוועדה, אך בכל זאת לא ביטל את הדיון ולא הודיע שנכשל ביוזמה וברעיון להקים ועדת חקירה ממלכתית.

אל הדיון שניהל חסון נהרו עיתונאים רבים חמושים במצלמות, מיקרופונים, עטים ומקלדות, ולא איש כחסון יפסיד את ההצגה הזו שבה הוא הכוכב הראשי. כל פוליטיקאי מחכה בכיליון עיניים להזדמנות שכזו שתיפול לידיו, כאשר עיני כל התקשורת נשואות אליו. יושר ואמת, נו ברצינות, ממתי הם חשובים?

שום פוליטיקאי אחר לא היה נוהג באופן שונה מחסון. מה שמעניין את מרבית הפוליטיקאים זה לא הנושא עצמו,

חשוב ככל שיהיה, אלא כמות הרייטינג והתקשורת שיקבלו, משום שזה ורק זה מה שיסייע להם להיבחר גם בפעם הבאה. וסדר היום של כל חברי הכנסת וכל פוליטיקאי, נקבע אך ורק על פי הנושאים שיקדמו אותו ויעשו אותו ליותר מפורסם, יותר ידוע ויותר אהוד. ומה שלא נופל בהגדרה הזו, אין לו מקום בסדר היום.

אם לפני פתיחת הדיון היה חסון מודה שאפסו סיכוייו לגייס רוב להקמת ועדת חקירה ממלכתית, אפילו עיתונאי אחד לא היה פוקד את חדר הדיונים. הנושא לא היה מקבל אפילו דקת שידור אחת, ואולי ידיעה קטנה בשולי החדשות.

גם במהלך הדיון ההתנהלות של חסון היתה בהתאם. חברי הקואליציה תבעו ממנו ללא הרף לדעת מתי מצביעים, אך חסון, בעיקשות ראויה לציון, נמנע מלהיענות לבקשתם, מסיבה פשוטה. ברגע שהיה מודיע על שעת ההצבעה, כל העיתונאים ואנשי התקשורת היו פונים לפוש קמעה, להירגע, לשתות קפה ולטעום משהו, וחוזרים בנחת הישר אל מועד ההצבעה.

חסון בחר להשאיר את כולם במתח. לגרום לכל להישאר בחדר לכל אורך 4 שעות הדיון, בלי להחמיץ אפילו פסיק או אות אחת.

וזה עוד לא הכל. גם אחרי 4 שעות של הצגה גדולה בראשותו, בחר חסון שלא לשים לה קץ, אלא רק סיים את המערכה הראשונה, ובהמשך תגיע המערכה השניה. חסון הודיע שהחליט לדחות את ההצבעה ולקיימה במהלך השבוע הקרוב, בתקווה

שעד אז יקרה משהו ויחסי הכוחות בוועדה ישתנו.

ובמילים אחרות, ההצגה מבחינתו נמשכת. הצבעה במועד אחר פירושה אחת: עוד הצגה, עוד תקשורת, עוד חשיפה, עוד פעם לעמוד במרכז העניינים, כוכב ללא הפסקה.

חסון יודע היטב שהסיכוי שמישהו או משהו ישנה את דעתם של המתנגדים להקמת ועדת חקירה ממלכתית ושיחסי הכוחות בוועדה יקבלו מפנה, אפסי לחלוטין. אין חיה כזו. אך מה זה משנה ? אם התקשורת קונה את זה, למה לא? כל עוד התקשורת משתפת פעולה, השחקנים בהצגה לא יהיו אלו שיפריעו לה.

ואולם, הבעיה שלו היא שיש שחקנים נוספים במגרש והוא לו לבד. אחד מהם הוא השופט בדימוס וכיום מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, עוד אחד שיודע מצוין פרק בתקשורת, ואף יכול ללמד אחרים. הפעם הוא לימד את חסון.

לינדנשטראוס לא מתנזר מתקשורת, בלשון המעטה. הוא מכיר בכוחה ועוצמתה של התקשורת, וגם אם לא ברור באם יש לו תוכניות לעתיד, לאחר שיסיים את תפקידו הנוכחי, ברור שהעוצמה הנתונה בחשיפה תקשורתית לא זרה לו והוא לא מהמתנדבים לוותר עליה.

לאחר שוועדת ביקורת המדינה נמנעה מלקבל החלטה להקים ועדת חקירה ממלכתית, פנה שר המשפטים, יעקב נאמן, למבקר המדינה, וביקש ממנו לבדוק את אירועי השריפה, כולל תפקוד הממשלה ויתר הגורמים במהלך השריפה. לינדנשטראוס שזיהה כאן אפשרות לחשיפה תקשורתית גדולה נוספת, עט כמובן על המציאה.

דו״ח על השריפה בעוד 4 חודשים, פירושו כמובן עוד חשיפה תקשורתית נרחבת, עוד דיון בועדת ביקורת המדינה, עוד התבטאויות בתקשורת, אולי אפילו מסיבת עיתונאים מתוקשרת. המכירים אתם אדם שיוותר על זה, גם אם הוא נושא בתואר הרם של מבקר המדינה ?

במקביל, לינדנשטראוס גם קבר סופית את חלומותיו של חסון. הוא ייתר את ההצבעה בוועדת ביקורת המדינה, משום שכעת כבר ברור לכולם שוועדת חקירה ממלכתית לא תקום. שהרי ברגע שמבקר המדינה נכנס לתמונה, אין עוד מקום לוועדה.

את זה מבינים גם חסון וגם התקשורת. גם הם מבינים שלינדנשטראוס לא סתם את הגולל רק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית, אלא גם על המערכה השניה בהצגה בהמשכים. בתחרות בינו ובין חסון, המבקר ניצח בגדול.

הוא זה שזכה בכל הקופה התקשורתית.