"היא אמרה לי סאפו ,כי היא, היא האם הביולוגית שלי". קאדו היתה  חבוקה בזרועות חברתה הבוגרת.  פני סאפו הביעו אהבה וחיבה עזה . היא עודדה את קאדו להמשיך ולאמר את אשר על ליבה. קאדו עוד הוסיפה לספר כי ניסתה בחלומה להחזיק באותה אשה אך זו שבה ונמוגה לבין הצללים.

"לפעמים אני מנסה לנחש איך היא נראית סאפו, האם אני דומה לה ? שהרי אני בכלל דומה לאמא."

"את באמת דומה מאד לאמך , לג'ודי." ליטפה סאפו את שיערה של קאדו . "ודעי לך חמודה, אמא יש רק אחת וזו ג'ודי אמך,  חברתי הטובה. "

"על תדאגי סאפו , אני אוהבת את הורי ואין לי כל בעיה בעניין הזה. רק  לעיתים."  השתים פרצו בצחוק  משוחרר לאחר שנזכרו במצב רוחה הקרבי של קאדו בשבוע שעבר.  לאחר שחלפה לה הסערה ההיא גערו בה ההורים : "לא על עצם הדברים שמטרידים  אותך אנחנו כועסים , אלא על הדרך שבה את מתמודדת עם הדברים. הטחת האשמות בכלם, התנהגות נבזה וגועלית , העלבת את אבא ואמא. לא קאדו , זו אינה  הדרך הנכונה."

בדמעות בעינה ופכירת אצבעותיה הוסיפה ואמרה קאדו לסאפו: "אינני רוצה לצער את אמא בסיפור הזה. זה כאילו שאינני אוהבת אותה."  סאפו חייכה ברכות והנידה ראשה בשלילה. "את טועה מתוקה. הוריך אוהבים אותך יותר מכדי שלא ימצאו עניין  ולא ירצו להיות שותפים לתהיותיך . שתפי אותם .הם חזקים דיים באהבתם אליך, והדבר החשוב להם  הוא מה שחשוב לך ולטובתך. אם חלמת חלום שכזה חמודה ,שתפי אותם. ספרי להם . הם יעמדו בכך  ויחד תעזרו זה לזה ותעזרו זה בזה."

 קאדו ידעה בליבה  שהצדק עם סאפו.  היא הנידה ראשה לאות הסכמה. אז היתה נישאת על כנפי דמיונה. מדמינת לעצמה כיצד בגיל  שמונה עשרה  תיגש לשרות למען הילד שם במשרד  כך ידעה ,תבקש לפתוח אותו , את תיק האימוץ . בתיק יהיו פרטי האשה הזו ,אותה אלמונית  שילדה אותה ומופיעה תדיר בחלומותיה, מפרה את מנוחתה. קאדו ידעה זאת היטב. היא תתיצב בפני האשה , אמה הביולוגית  ותשאל אותה שאלה אחת בלבד: למה? למה מסרת אותי לאימוץ? תהיה זו שאלה קשה ונוקבת  כך פינטזה קאדו, אך מיד היתה שואלת את עצמה:  יהיה לי כח בכלל להיפגש אתה ? ובכלל יהיה לי ענין בזה, שכן זו אשה זרה לגבי שילדה אותי ובזה הסתיים לו תפקידה. דבר של מה בכך ללדת ולמסור. או אז היתה קאדו שבה ומתמלאת רחמים עצמיים, והדמעות היו זולגות במורד לחייה חמות ומלוחות.

הנערה מחטה בידה את הדמעות. היא נזכרה כיצד אספה לביתה פעם גור כלבים נטוש שמצאה ברחוב. אמה מיהרה לחמם חלב לגור שחשף שיניו חשדן להחריד. "הירגע גורי" הושיטה ידה לעברו.  אחר כך בדקה ומצאה שזו כלבה ואדם אביה נתן לכלבה את שמה :מיני.

שוב, כמו היה זה רק אתמול, זכרה שאמרה לגורה הקטנה: "רואה? גם אותך נטשה אמך ברחוב. השליכה אותך כך סתם ללא קרוב  או  גואל. אני קאדו אני אאמץ אותך." היא נשקה למיני המסמורטטת והכריזה בקול לאזני הוריה: "זו כלבתי ואיש שלא יעז להשליכה לרחוב." הוריה כיבדו את רצון בתם נטלו אותה מידי קאדו, ניקו את הגורה המזוהמת ורחצו אותה. אז הניח ואותה למרגלות  בתם ששמחתה לא ידעה גבול. מאז דבקו השתים זו בזו ומיני לא עזבה את גבירתה לעולם. אהבתה של קאדו להוריה בעיקבות המתנה לא ידעה גבול.

מדי פעם היתה שאלת האימוץ שבה ועולה במוחה , מקדירה את מצב רוחה.  "זוכרת ליבי? שאלה את בובתה המרוטה , כשהייתי קטנה ,יום אחד כעסה עלי אמא נורא , ואני בכיתי וצעקתי לאמא בכעס: אם אתם לא הייתם  מתנדבים לקחת אותי ,היא היתה חוזרת  ולוקחת  אותי . אז  רציתם אותי ,ועכשיו זו בעיה שלכם ואל תבואו אלי בטענות שאני מתנהגת כך או אחרת. את ודאי זוכרת" המשיכה בשיחתה עם בובתה,  "גם שלעגתי לאמא ואמרתי לה: אני כזו כי אני לא הבת שלך. אם הייתי שלך ממש, הייתי מקבלת ממך את הגנים שלך והתנהגותי היתה כמצופה מהבת שאת ילדת.  אוי ליבי ",  נאנחה קאדו, "אחר כך כשנרגעתי נכמר ליבי מרחמים למראה אמא שמחתה דימעה מעינה .ידעתי שנהגתי ברישעות והכאבתי לה מאד.  פשוט רצית שיכאב גם להורי ולא רק לי". קאדו לא יכלה להתנתק משאיפתה לדעת מי היתה אמה הביולוגית. הצורך הזה היה כצל מעיב  שנסרך אחריה לאן שרק פנתה. האמת ניתנת להיאמר כי לא כל הזמן  היתה עסוקה בשאלה הזו.רוב שעות היממה  התנהלו החיים על מי מנוחות, בלתי מופרעים בעליל, כחיי כל משפחה רגילה. והיו להם גם רגעים מבדחים למדי. מבלי דעת רכשה קאדו את אופן הליכתה של אמה. וכך , כשהיו פוגשות ברחוב מכר שלא הכיר את סיפור האימוץ, היה האיש אומר להן: "ממש קופי, הדמיון בינכן מפליא". שתיהן היו נוצרות את הסוד ,מביטות זו בזו מחיכות חיוך רב משמעות ונהנות מכך הנאה מרובה. משבגרה קאדו אהבה לשכב במיטתה ובירכיה מכווצות אל חזה , נוגעות לא נוגעות בביטנה .היתה זו מאין תנוחת עובר . כשהיתה נרדמת, כתינוק בבטן אמו, היתה חולמת במפתיע על ג'ודי אמה , מדמה בחלומה כי היא בבטנה של ג'ודי. "קאדו?" קולה של האם העיר אותה מהזיותיה.. אמה שבה וקראה לעברה .קאדו פקחה את עיניה .באחת נפסק החלום בהקיץ. הנערה התהפכה על צידה בעצלות נעימה.היא ניסתה להוסיף  ולמשוך עוד את שעת ההירהורים הזו שפקדה אותה אך קולה התובעני של האם חדר מבעד  לערפילי הנימנום. קאדו המנערה בסלקה את שרידי השינה  האחרונים ושטפה את פניה במי ברז צוננים. קולה של חברתה נשמע מן החדר האחר.:"היא בטח מנמנמת , העצלנית הזו .אמצא אליה את דרכי  ואנער אותה. כבר כמעט צהרים". כך הוסיפה טל ,חברתה של קאדו כשהיא  מגחכת. היא הלכה לחדרה של חברתה  ובעיקבותיה נישא שובל ריחני של בושם. קאדו ריחרחה קלות  מזהה את הבושם כאופוריה של קלווין קליין . היא אהבה את הבושם וכך אהבה בה במידה גם את מדמואזל של שאנל  והירבתה להשתמש בו.  שתי החברות תכננו זה מכבר טיול לאילת. בעיר הדרומית  עמדה להימסר לרשותן  דירתה של סאפו. היא נמצאה בחו"ל בתקופה זו של השנה, לרגל עסקיה, והשתים קפצו על המציאה. צריך למצות מהחיים ככל שניתן. זו היתה בקצרה תורת החיים של טל, חברתה הטובה של קאדו. עתה ביקשה הנערה מאמה להיכנס לחדרה. בקול מתפנק אך נלהב , ביקשה מג'ודי ליעץ לה  בענין הביגוד שעליה ללבוש בעיר הנופש. "את חייבת לעזור לי אמא ", צחקה קאדו ברוב אושר. ג'ודי שמחה בשמחת בתה  וחייכה בהסכמה. קאדו סחפה אותה בהתלהבותה , ועתה היו שתי הבנות נלהבות, מתכננות חסרות סבלנות, את חופשתן והבילויים שיבלו באילת.  ג'ודי הוסיפה התראת אם לביתה: "אני חייבת לאמר לכן בנות,את מה שאמרתי כבר לקאדו אלף פעמים, כאם וכאשה.אני מיעצת לכן אך גם מזהירה אנא השקיעו  מחשבה בכל אשר אתן עושות. הכל בשיקול דעת, בוגר, והעיקר בנות: עד הבטן , וקצת פחות ואם כך תנהגו כלפי הבנים, מוטב לכן שלא תסתבנה בצרות".  "אוי אמא.." גיחכה קאדו, במבוכה היא הסמיקה והשתים פרצו  בצחוק סוחף.  "בסדר גמור אמא. את והחששות שלך". ובכל זאת צחקו "זו הגדרה נפלאה למה שמותר ואסור לנו ועד כמה מותר.  בהחלט הגדרה ממצה וקולעת."

למחרת ליוו ג'ודי ואדם את הבנות  לתחנת האוטובוס. עוד ניפנוף יד אחרון וההורים פנו לאחור חזרה הביתה. "כמה שהיא גדלה.." נאנחה ג'ודי. "אכן גדלה לתפארת הסכים אדם". הוא נפנה לארון והוציא את אלבום התמונות. כתף אל כתף ישבו אדם וג'ודי מדפדפים באלבום. לנגד עיניהם קמו ועלו אירועי השנים שקדמו לאימוצה של ביתם. היו אלה עבור שניהם, ימים קשים ומרים. הם זכרו כי ימיהם נעו תהומות ייאוש ועצב, לבין תוגה ותקוה. היו אלה אותם ימים רחוקים, בטרם נכנסה גודי בסוד המסדר החשאי, שאולי הינו המסדר הגדול מסוגו בעולם: "מסדר האימהות". השנים נזכרו כמו היה זה אך אתמול, כיצד החל הכל בשנה הראשונה שלאחר החתונה. חלפה לה שנה וג'ודי עדין לא הרתה. או אז עלתה בראשה לראשונה המחשבה. "יתכן", כך חשבו שניהם, "יתכן כי זו רק בעיה קטנטנה". ג'ודי האמינה אז כי הבעיה פטור תיפטר בעזרתו הקלה של הרופא. על זה נאמר: אדם באמונתו יחיה. אוי אדוני ההשפלה והכאב. לעולם לא תוכל ג'ודי להשכיח מעצמה את תחושת העלבון הצורב. היא העבירה ידה מול עיניה כמנסה למחוק את תחושת השה המובל לטבח. אז היתה כה נבוכה ונפגעת שכמעט ביקשה נפשה למות מבושה. היה זה למראה קבוצת רופאים ומתמחים. הללו, בחלוקיהם הלבנים פסעו לעברה. הם דמו בעיניה לשורת מלאכי חבלה באברות לבנות. באותו רגע נדמו לה כקצבים העומדים לנעוץ סכין בבשרה. בעינים קמות ראתה כיצד הם מביטים בה סובבים את המיטה עליה שכבה. היא חשה כקרבן חסר ישע. תחושות הייאוש וחוסר האונים הלכו וגברו ככל שהביטה בה אותה קבוצת רופאים כמו עומדים להסתער עליה בחטף. תנוחתה כפי שחזו בה הרופאים היתה איומה. תנסה כל אשה לדמיין לעצמה כיצד היא נחשפת לעיני גברים זרים. עקביה נתונים בארכובים, רגליה מפושקות והסדין פרוש על ביטנה. הפרופסור וחבורת הרופאים נטלו את גליונה הרפואי מעבירים אותו מיד ליד. ודאי היה לה, כי לגביהם היא עוד גוש בשר, מספר חולה בסטטיסטיקה כוללת. ג'ודי שכבה שם מבועתת. היא עצמה עיניה בבושה, מנסה להתנתק מן המציאות המבישה. "אם נפשי תתנתק מגופי", חשבה לעצמה, "הרי לא אני אהיה כאן כביכול אלא גוף זר, משהי אחרת. לאן אוליך את הבושה? למראה העינים החושפות ומחטטות של הרופאים. הרי רק רציתי ילד. רציתי להיות לאם. המחיר שנגבה ממני בתמורה הוא בלתי נסבל.."  ג'ודי ניסתה לנחם את עצמה. היא דחקה את הרגשתה הרעה, אך זו דוקא כמו להכעיס גברה מעצימה עצמה משחשפה האחות את ביטנה. איבריה האינטימים ניגלו לעין כל ושוב חזרה ועלתה תחושת הביזוי וחוסר הנעימות שחשה. "אבדוק עתה את צואר הרחם שלך", הגיע לאזניה כמו מאי שם קולו של הפרופסור.

 הדמעות  זלגו על פניה בניגוד לרצונה. היא נתמלאה רחמים עצמיים על מצבה העלוב. "אנו חייבים לבדוק אם הכל אצלך כשורה" הרופא הבין לליבה משראה את פרצי הדמעות שחזרו ועלו בעיניה. ידו כמו ליטפה את שיערה להרגיעה בעוד ידו האחרת מיששה בתוכה כבקיאה ורגילה, במקצועיות בוטחת. עתה חלפו אצבעותיו על איברי מינה החיצוניים בהכתיבו לאחות הרושמת בנאמנות את הממצאים הרפואיים. "אין ברירה", לחש לה ההיגיון. "אני חייבת להפקיר את גופי בידיהם הממשמשות והמפשפשות של הרופאים והמתמחים, הרי כונתם טובה. כך ההגיון אך הרגש, דרכו שונה ונוהגו שונים". וכך התחלחלה כל עת הבדיקה.. הידים הזרות המשיכו  למשש ולחטט עמוק גם במקומות האינטימיים ביותר צורבות את נשמתה. ימים רבים אחר כך נשאה ג'ודי את הצלקות הללו, את רגשות העלבון שחשה בעת הבדיקות. וכל זה לא מנע ממנה להמשיך בטיפולים משגמלה בליבה ההחלטה. אדם בעלה היה אף הוא שותף החלטי ונאמן. יום אחד יהיה להם תינוק משלהם. הם עוד יהיו משפחה שלמה, אבא אמא וילד או ילדה, גם אם יתהפך לו העולם כולו על ראשו.

עתה ידעה כי דבר לא יעמוד בינה לבין מימוש זכותה להיות לאם. זהו הדבר אליו ניכספה בכל נפשה ובכל מאודה. "עד טיפת הוסת האחרונה" אמרה לאדם, ולא ידעה כי המציאה מטבע לשון משפחתית שתהפוך למשפט שגור בפיה ופי בעלה כל אימת שיתקל מי מהם בקושי אדיר. קושי שיראה בלתי ניתן לפיתרון. היה זה ביטוי לקשיי העורף ולרצון להתגבר על שרירות ליבו האכזרית של הגורל. אדם נעץ עיניו בחישכת הליל, אינו יכול לתת תנומה לעפעפיו. הוא התהפך על משכבו בחוסר מנוחה. "מי חשב לעצמו כי אין אנו אדונים לגורלינו.." אפילו בחלומותיהם הגרועים ביותר לא חלמו כי כך יתנהלו העיניינים. "לכל הרוחות" רטן על משכבו. "הרי כל חיינו כל האנרגיה והמרץ שלנו סובבים סביב משאת הנפש הזו קורעת הלב , סביב הרצון הנואש בו אנו נאחזים בכל כוחינו , להיות הורים . מה כל כך נורא בבקשה הזו, ריבונו של עולם ברצון להביא ילד לעולם."