לירה ליום
ובחופשים כילד, עבדתי אל אבי לירה ליום ברחוב אליישברג, (איזה שם) על יד פסי הרכבת אותם חציתי בבקרו של היום בריצה מהתחנה המרכזית הישנה קופץ מרציף האבנים הירושלמיות המוגבה אל מרבץ החצץ עליו מונחים האדנים שנושאים לפעמים רכבת ישנה שורקת וחורקת לירושלים הבירה
ממול כבר נראו המפוחים הגדולים שאבא בנה בגג ה"מפעל" סובבים ברעש ומוציאים שאריות אויר וצבע שיצאו מפיסטולות הצביעה שהחזיקו אבא ושותפו שמילמל כדרכו תוך כדי כשהם מזיעים בבגדים צבועים, בצריף ארוך מפח וגג פח מהביל עוד לפני האסבסט שהיה מיני ובי מכוסה שכבות שכבות של צבעים שנמהלו בשכבות עבות של אפור בסביבה אפורה, בעיר אפורה חוצה במהירות את מגרש הפחמים המפריד בין הצריף לפסי הרכבת שהיה מלא בפחם שנצבע בלבן-אפור מאותם ארובות מסתובבות על בין הדופן לגג ובעליו לא התלונן מסיבות הגדלת משקלו של הפחם עקב כך במכירה.
בחצר הכניסה לצריף הגדול, צריף קטן שנבנה באילתור, ואמבטיית זפת שחורה שם טבלנו ידיות של סירים ומחבתות של "פלאלום" קליינט קבוע מדי שבוע. ובצדה השני של החצר מתקן ה"טריכלור" שאבא תכנן שיירים להשכלה שלא הושלמה בגרמניה שלפני המלחמה. מתקן להורדת השמן לפני הצביעה של ארונות ה"ארגז" שהיו באים פעמיים ביום על גבי משאית ישנה ואני ואחי יגאל ז"ל, היינו מורדים אותם משומנים לפני הצבע ומעלים אותם ארוזים בקרטון אחרי הצבע הלבן הבוהק כשבולים של מס קניה היו מודבקים באחוריהם. ישר לחנויות ארונות וכלי מטבח של חברת ה"ארגז" ואבא שהשקיע בהם תרבות עבודה גרמנית של "גרונט" כבסיס, ובד שמיר רטוב ויבש להברקה של לפני הלבן הסופי ור. שהלך מדבר לעצמו להשתין אל ממול על דופן חומת מגרש חניה של "דן" אוטובוסים "שסונים" מפריחי פיח שקנו בצרפת. מסודרים בשורות והיום שם, בנינים גבוהים של ביטוח חיים וכ"ו, ודוד שהלך אחריו להשתין. בבלורית שחורה מסודרת עם פס לבן לא מוסבר להשתין את כוס הקפה המושלם, ששתה רק עם סיגריה צמודה. ולפי התור בדרוג העמדה והמשכורת הלך אחריהם, אלימלך הלוך, מתנדנד מצד לצד כשהוא משתהה מול החומה מפאת גילו וגם אני, לפעמים כשאני נושם נשימה ארוכה של לפני, שלא אקבל את ריח החומה הטבולה בשנים של השתנה. ואבא שאף פעם לא השתין מחמת תרבות גרמנית של גטה ושילר. והיה עקב כך נמנע מלשתות עד אחה"צ. שנלך אנחנו, ויוכל לעשות כרצונו. ואני ואחי סוחבים מנגבים ארונות לפני צבע ואחריו, לתנורי גז גדולים, שאבא בנה ותכנן בראשו שהחמיץ כאמור השכלה גרמנית וגם חוט ברזל ישר עליו מושחלים ידיות "פלאלום" לאחר הטבילה בזפת עם ידיים שחורות. וקופסאות עגולות חיצוניות של שעונים, וצעצועי עופרת קטנים צבועים צבעי זהב על רשתות. ותנורי נפט של מפעל ירושלמי וביססי פח לנורות פלורסנט אלפים אלפים סוחבים בחום של שלושה תנורים גדולים בוערים בצריף פח. ועוברים כל דקה על יד השעון במשרד מאובק להביט, בשעון תלוי מעל שולחן רעוע נושא פסל ראש של חנה סנש צבוע זהב שנשכח שמא אולי כבר זזו המחוגים יותר מהר, אולי
והפסקת צהריים לארוחה חמה אצל נתן שקנה את אחד האוטובוסים שלפני ה"שסונים" והפכו למסעדה. שלא נוקתה מעולם, רק את משטח העץ עליו אכלנו שהשחיר משומן. במושב הנהג בישל בשתיקה מטעמים טעימים מאירופה של לפני ואחרי המלחמה דוד כבר ישב עם סגריה ביד, כוס קפה קטן מרוכז, וכוס סודה לסיום ארוחה. ואני ואחי עם מרק ריאות הטעים, ביותר, בעולם לירה ליום.
לימים מכר אבא את ה"מפעל" ונשאר לעבוד כפועל לאנשי הרבי מלובביץ שעליו אמר להם שהרבי יהיה יהודי, רק כשיגיע ויעלה לארץ במבט של זבוטינסקי וביתרי לוחם אצ"ל. והם היו מנידים בראשם לי ואומרים בלחישה: "אבא שלך... יהודי קדוש, מותר לו" ונתנו לו בגיל שמונים תעודה של עובד מצטיין שתלויה אצלי בסלון,
ואני בלירה בכיס, עייף והרוג בערבו של כל יום, מתרחץ ויוצא כעשיר שב"חברה" עם ו. לקולנוע אורדע עשרים ושלושה וחצי גרוש לכרטיס, וגג נפתח לאיתו בהפסקות, להוציא את ריחות הנערים ולהשקיט את רעשי כסאות העץ המתנדנדים וציפורים מעל היו מלשלשות פנימה, מגינת העצים הגבוהים שבין "הרצל" "לביאליק" על יד הפלפל שב"עמק" רמת גן. לירה ליום, וטרזן וג'וני וויסמילר, אלוף העולם בשחיה. "ומלחמה ושלום" שלוש שעות של ספק ישיבה, ועוד, ועוד ששכחתי וכמעט נגיעות ורמיזות של חשכה וו. ...שהייתה לצידי, חברה ראשונה. מאז, כבר עברו יותר משבועיים.
לירה ליום.
הצילום - תעודה שקיבל אבי כשהגיע לגיל שמונים ועדיין עבד
|
