שני מפתחות בכניסה -הסיפור הרומנטי למוצ"ש בהשראת ציור של רפאלה מהקפה

37 תגובות   יום שבת, 18/12/10, 20:36

 

''
 

הכתום נזל מהתקרה, התפתל על הקיר בקילוחים נטולי היגיון, מתמזג בדרכו בזהב, בשחור ובאדום, שציירתי בקפידה כה רבה זה שעות!!! לכל הרוחות! אין ספק שהצבע שמכרו לי בחנות הארורה בליווי השבחים המפליגים על איכותו, פשוט לא ידע שהוא כזה! לדעתי הוא, הצבע, צריך לתבוע את בעלי החנות על שהעלילו עליו עלילות שווא על יציבות, בעוד שכל רצונו הוא לקלוח בעליצות מכל זווית אפשרית, וללכלך בדרכו את הקירות החדשים שלנו שפעם בהקו בצבע שמנת צחורה!

 

בפינה השנייה של התקרה , מתוך הכתם הבלתי ברור, זלג לאטו צבע שחור, הופך את האדום בדרכו לחום מזוהם, ואת קיר השמנת של פעם, לקיר בצבע קפה! ואם כל זאת לא מספיק, אזי טיפות צבע גדולות, צנחו, כמו דמעות ייאוש צבעוניות, על שני המפתחות שהיו תלויים על מתקן מיוחד בצורת דג מגולף, שקניתי במיטב כספי , כי כל ילד יודע שדג מביא מזל לדירה משותפת של זוג חדש.

 

אבל הדג שותק עכשיו. כמו דג. לא עוזר לי, לא תומך, לא מעודד. לבד אני עומדת ומתבוננת בתקרה, לעבר מה שהיה רק לפני 3 שעות ציור אמנותי מרהיב שיקדם את פניו של בן זוגי בכניסה בברכת "ברוך הבא". את היצירה העתקתי בדייקנות מאלבום האמנות עב הכרס שגררתי אתי כ"נדוניה" למגורים המשותפים,אלבום שמשמש אותי ביום יום להשראה בעבודתי כמעצבת גרפית של עלוני תיירות. היה זה ציור רומנטי אופייני של דה וינצ'י:  זריחה אדומה-זהובה מעל ונציה, שאצבעותיו השחורות של הלילה עדיין לא הרפו ממנה. על המים עמדה סירה ובה ישב זוג מחובק שהביט בזריחה. חשבתי שציור כזה בכניסה יביא מזל לזוגיות שלנו, אבל מה זה חשוב מה חשבתי? הכול נהרס עכשיו!

 

 

אני תולה מבט מיואש בצבע הזולג מהתקרה על הקירות, וחשה את הדמעות, חמות וקולחות על לחיי. למה יש כוחות כאלה ביקום שכל מטרתם להרוס כוונות טובות? למה בכלל יש כוחות הרס בעולם? מי צריך אותם? מדוע לא יהיו חיינו מורכבים רק מכוחות טובים, כוחות של בנייה, של צמיחה, של תקוות? ולמה כל כך קשה ליצור, וכל כך קל להרוס? נגיד ארמון בחול. ילדים בונים אותו שעות, ומישהו שהולך על החוף ולא שם לב, פשוט מעיף לאבדון ארמון שלם מעוצב ויפה, במחי רגל אטומה וחסרת רגישות? למה?

 

צנחתי על הכיסא בכניסה, שגם אותו כיסו טיפות של צבע כתומות, שחורות וזהובות, ומוחי המשיך לשאול עוד ועוד שאלות. מדוע כל כך קשה כל נושא הזוגיות? מדוע כשמוצאים כבר מישהו, וחיים אתו, יום אחד זה נגמר? למה זה נגמר? למה צריך שוב לחפש ולחפש עד שמוצאים מישהו מתאים, ואז כל הסיפור חוזר על עצמו – מתחיל יפה ובהתלהבות, וגם הוא יום אחד נגמר? למה להשקיע בכלל בכרוניקה ידועה מראש? הזמזום החד באינטרקום קטע את שאלותיי, רק כדי להפגיש אותי עם שאלות לא נעימות מפי בן זוגי החדש, שעולה כעת במעלית...

 

אני יכולה לנחש את השאלות שלו. אחרי הכול, צייר מפורסם כמוהו, שמחליט לחלוק את חייו עם גרפיקאית אפרורית, לא ממש יבין את ערבוביית הצבע הזולגת מקירות הדירה שהיום עומד לישון בה לראשונה . "מה זה?", הוא ישאל בוודאי, מבטו תוהה, לא מבין. "רציתי לעשות לך הפתעה, להכין ציור בכניסה..." אגמגם בקול ניחר, חיוכי דומה לזה של המונה ליזה, רק הרבה יותר טיפשי משלה...."ציור? ממתי את יודעת לצייר?", הוא ישאל בקולו הרדיופוני העשיר, חיוך משועשע בזוויות פיו, פורש את ידיו בדרמטיות לשמים, כמו מחכה לתשובה מאלי האולימפוס...

 

 

צלצול בדלת, שהרי המפתח שלו עוד לא הוגש לו בטקס חגיגי. אני פותחת את הדלת בידיים רועדות. הוא מחבק אותי בעיניים מאירות. "היום הראשון בדירה המשותפת שלנו!", הוא אומר, שערו הערמוני הסורר צונח על עיניו, מסתיר את הקטסטרופה לכמה שניות, אך רק לכמה שניות, כי כשהוא משחרר אותי, נפרש מבט של הפתעה על פניו. "מה זה?", הוא שואל, נדהם כולו, מתבונן בקילוחי הכתום הזולגים מן התקרה. ולפני שאני מספיקה לענות, הוא מרים אותי באוויר ומסחרר אותי בסיבוב נלהב של התרגשות. "יוצא מן הכלל!", הוא קורא בהתלהבות. "איזו הפתעה נהדרת עשית לי, ציור סוריאליסטי בכניסה לדירה! את ממש מוכשרת!!! ".

 

 

 

*הסיפור נכתב בהשראת ציור סוריאליסטי של חברתנו רפאלה מהקפה, המצורף בזה. והנה הלינק אליה:

  http://cafe.themarker.com/post/1931187/

 

*  כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

 

 

 

 

 

 

 

דרג את התוכן: