"זה יכול להיות השטן, זה יכול להיות אלוהים אבל אתה חייב לשרת מישהו", שר בוב דילן. השירות הוא היבט בלתי נפרד ממה שבני אדם בתרבות הצריכה מכנים "לצאת לבלות". בכל מקום שמוגדר מקום "בילוי" (ואם אתה לא שם אתה לא באמת "מבלה", יש בך משהו מאזוכיסטי אם אתה מעדיף את הבית מאשר פאב, מועדון, ספא,מסעדה, בית קפה וכו') השירות איננו חלק מהחוויה, הוא מעצב את החוויה כמהנה לכאורה. ההנאה הזאת איננה נפגמת על ידי השירות לאחר שנמחקה מהתודעה תחושת העליונות של ה"אדונים" על ה"משרתים", הרי ה"משרתים" הם בדיוק "כמונו", גם אם לא ממש היינו מתחלפים איתם, מי באמת רוצה לנקות את השירותים של הספא. אבל מראית העין של השיוויון היא מה שמאפשר לקיים את הקבלה הנוחה של"זה העולם ואין מה לעשות". אם הניצול היה ברור לעין ומכפיר כמו ילד של משרתים שאוכל שאריות מהסעודה הראשית, הוא לא היה מתקיים לאורך זמן, דיקנס היום לא היה מסוגל לכתוב מילה.
ומעבר השני של הבילוי וההנאה, או שמא מעברו השני של קו הטלפון, מצוי, לא פחות, הגיהנום עצמו. חברות כוח האדם המספסרות בצעירים לשירות לקוחות, אינם יכולות להחזיק מספיק "קואצ'רים" על מנת שיטיפו עוד "שירות עם חיוך". כאשר עבדתי בשירות לקוחות הדימוי המקובל היה של שירותים ציבוריים, המוני בני אדם מגיעים על מנת לפרוק את זעמם (ולא רק, אפשר לציין קשת של רגשות) ותסכולם על מי שרק רוצה להיפטר מהשיחה ולעבור לבאה, העבודה בכל זאת, נמדדת במספרים. מכיוון שלתפקד כשירותים ציבוריים די שוחק אותך, חוק ההמרה עובד מצוין עבור מי שמשתכר שכר מינימום, הסירקולציה, המים הזורמים האנושיים, אם תרצו, עוזרת כל הזמן להכניס למערכת דם טרי ומלא מוטיבציה ללמוד איך לנטרל כעסים טוב יותר, איך להתמודד פסיכולוגית טוב יותר בתור, ולא אצטער אם אומר שוב, האסלה השכונתית. משהו מכרסם באופן מתמיד ומכיוון שאין את מי להאשים, אין כבר את "מעמד השליטים המנצל", האלימות נותרת בלתי מוסברת. במקום "אוליבר טוויסט" יש "אמריקן סייקו". |