הקטנה שלי בדרך כלל לא מאוד נדיבה בסיפוריה על מה היה היום בגן.

אני יכולה לשאול את זה במיליון דרכים, וכך בדיוק אני עושה. אני מתעקשת ושואלת, נו מתוקה מה עשיתם היום בגן? ומנסה בדרך שונה,

אז תגידי, היה היום משהו מעניין בגן?

ושוב מסובבת ומסובבת ומפתיעה מכיוון לא צפוי,

שמעתי שהיה היום מאוד מעניין בגן, בא לך לשתף אותי?

התשובות הן תמיד סתומות, הילדה רוצה פרטיות. ואם אני ממש מציקה לה אני מקבלת את אם כל התשובות, "אמא, זה סוד".

סוד? אני משלמת על הסוד הזה הרבה מאוד כסף, אני עונה אבל היא בשלה. סוד זה סוד.

מכאן אני כבר למדה שהילדה מוכנה לסדרת שבי וממנה אף אחד לא יוציא כלום כי סוד זה סוד, שמעת קלמנוביץ'?

בכל אופן לפני כחודש התחילה הקבוצה הבוגרת בגן שלה ללמוד על בריאת העולם.

מאחר והילדה גדלה בבית חינוכי עם זיקה למסורת ולמקורות ואף מצוידת בסבתא אחת שומרת מצוות ובצד שלם של האמא שחובש כיפה, על מדף הספרים שלה ניתן למצוא ספר המזמר תפילות אבל לא בשבת ושני ספרים המספרים את סיפורי הבריאה, ויותר מזה, סבתא שלה, החילונית, קוראת לה מידי פעם בספר התנ"ך, האמיתי, ככה סתם, בשביל הכיף.

יום בהיר אחד,  חוזרת הקטנה שלי מהגן, מתיישבת על המיטה שלה בחדר ושואלת אותי בהתלהבות : "אמא, את יודעת מה למדנו היום בגן"?

אני מתרגשת, עוד לא הספקתי אפילו לשאול את כל סדרת השאלות וזו, מנדבת מיידע ככה סתם?

התיישבתי לידה, נרגשת ושאלתי, מה מתוקה, מה למדתם היום בגן?

"למדנו שאנחנו לא אלוהים".

....

כן? אני שואלת, איזו תובנה יפה לגיל עשרה לארבע.

נהדר! אני אומרת, זה נכון, אנחנו באמת לא אלוהים אני אומרת.

"לא אנחנו, אמא, אני והילדים בגן, אנחנו לא אלוהים".

בנקודה הזו אני מבינה שיש ספק באוויר. היא וחבריה לא אלוהים, אבל אף אחד בגן לא דיבר עלי. יכול להיות שאני כן?

תמיד ידעתי שהילדה הזו נשלחה אלי כדי להעצים אותי אבל פה אנחנו כבר הולכים צעד אחד רחוק מידי.

מתוקה, אני אומרת, תשבי, יש לי משהו לספר לך. גם אמא לא אלוהים.

לפעמים היא חושבת שהיא קצת, אבל אם להודות באמת, אמא לא אלוהים. אפילו לא קרוב.

חששתי מהתגובה שלה, האם יש פה מיתוס מתנפץ?

האם אני מכניסה אותה עכשיו לבעיית אמינות בגן אחרי שהיא סיפרה לכולם שאמא שלה דווקא כן?

לשמחתי הרבה היא עברה על זה לסדר היום.

במהלך אותו שבוע בכל יום היא חזרה מהגן וסיפרה שהיום למדו על בריאת המאורות, על בריאת החיות, דרך מצוינת אגב גם בשבילי להתעדכן מה הוא ברא בכל יום כי אני כבר מזמן הפסקתי לעקוב.

בסוף השבוע סיכמה הקטנה את הנושא הנלמד.

"השבוע עשינו בגן את כל הדברים שאלוהים עשה , ביום הראשון עשינו תוהו ובוהו".

את זה גם אני יודעת לעשות, מיד נידבתי אינפורמציה, את יודעת, אני אפילו מצוינת בזה, התגאיתי, הנה, נגיעה באלוהות, היא לעומת זאת ביטלה אותי במבט חסר עניין והמשיכה.

ביום שני בראנו את החושך והאור, בשלישי את המים.. וכל היא הולכת ומונה כל יום מה היא עשתה בגן..

למדתם אני מתעקשת והיא בשלה, לא אמא, עשינו מה שאלוהים עשה, בראנו.

פששש...

הנה, הילדה רוכשת מקצוע, היום עורכי דין ורופאים זה פסה, הילדה שלי תהייה אלוהים.. מעניין אם מרוויחים בזה טוב.

בסוף השבוע השני היא חזרה עם אלבום יצירה. בהתרגשות גדולה היא ישבה איתי בסלון, דפדפה דף דף והראתה לי, את רואה אמא, כאן בראנו את התוהו ובוהו, כאן בראתי את הים וכן הלאה וכן הלאה..

כששיתפתי את חבריי במשפט הנהדר, "אמא היום למדנו שאנחנו לא אלוהים" ענה לי אחד החברים העוסק בתחום הפסיכולוגי והטיפולי שחבל, אולי דווקא כדאי ללמד את הילדים שהם כן, או לפחות לגרום להם לשאוף לשם, ללמד אותם שהם כל יכולים ולהעצים אותם כבר בגיל הרך כמה שיותר.

שאלתי אותו בת כמה ביתו והוא ענה, שנה וחצי.

" בוא נדבר עוד שלוש שנים" אמרתי.

"אז תגיד לי אם אתה רוצה לחיות בבית אחד עם ילדה בת ארבע שחושבת שהיא אלוהים".