את היום הגדול התחלתי שוב אצל שרון הספר. הערתי אותו משנתו וכמו ברידג'ית צעקתי לו דרך השפורפרת שאני חייב תיקון לפריזורה - ושימהר מכיוון שאני חייב לטוס לראיון (אני בטוח הולך לגיהינום)

רק בשביל להוכיח לי כמה אני בנאדם חרא הוא גם לא ביקש ממני כסף, לא היה לי בקושי זמן להגיד תודה ויצאתי מהמקום בשיוט מהיר לכיוון גוש הבטון המאיים.

הגעתי כמובן לפני הזמן, ובלבוש הולם המתנתי מחוץ לבניין המשרדים הנוצץ בהמתנה לטקס הכניסה הרשמי.

כדי להעביר את הזמן הדלקתי לי סיגריה שהופרעה ע"י איש זקן שהחליט שאני, בכבודי, זה הבן לאדן החדש, ושכל כוונתי היא לפוצץ את הבניין על כל יושביו (אם זה לא מספיק מסתבר שבבניין שוכנת לה נציגות של מדינה זרה). ספוקי.

הרגשתי קצת מאוים , אבל לאחר הסבר קצר ומחויך לאיש הביטחון שנשלח לעברי הרגשתי מוכן לדבר האמיתי (i'm cool man).

המתנתי לסמכות וניסיתי להתלוצץ ללא הצלחה מרובה עם הפקידים המקומיים, יש אנשים שפשוט לא מבינים חוש הומור רע. זה מדהים.

"מה היתרונות שלך?" ('אני אסרטיבי , תלמיד טוב , חרוץ ומקצועי'), "מה החסרונות שלך?" ('אני עושה דברים עם כל הלב - לעתים זה טוב ולעתים זה רע') "מה אתה מסוגל להביא איתך לתפקיד החדש? ('אני אידיאולוג גדול, באמת מאמין במסגרת הזו').

צחקתם ? גם אני, הלאה.

למרות הגיחוך הקצר של מקודם, ביציאה הבנתי כמה אני בנאדם נורא: הלבוש ביחד עם התספורת החדשה גרמו לי לשנוא את עצמי.

על מי לעזאזל אני עובד?, למה אני עושה את זה? , נו טוב הסוגייה הפיננסית תמיד מהווה תירוץ טוב, שויין. היום נגמר טוב לפחות. בכדי לחזור לשורשים הלכתי לדירתו של זאבי בכדי להרגיש קצת בידור פרולטרי טוב מה הוא - לגימות הנקטר הגולדסטארי בתוספת של כדורגל מהטלוויזיה עזרו לי לשכוח את תחילתו של היום, המשחקים גם נגמרו בתוצאות רצויות אז בכלל .

אני חייב לחזור למוטב .