לאחרונה מתגלגלת יוזמה עולמית להמליץ על מייסד ויקיליקס ג'וליאן אסאנג' כמועמד לפרס נובל לשלום.
הסיבה העיקרית שאותה מציינים הממליצים, ובהם גופים ידועים ואפילו ממשלות כדוגמת ממשלת רוסיה, היא שפעולותיו של אסאנג' תורמות לשלום העולם, כי "ככל שבעולם יהיו פחות סודות, כך הוא יהיה בטוח יותר".
והאמת, שמעולם לא נאמרה שטות גדולה מזו. יתר על כן, עדיף לתת את פרס נובל לשלום לאוסמה בן לאדן מאשר לוילאם אסאנג', שכן זה האחרון מסכן את שלום העולם הרבה יותר מארגון הטרור הרצחני אל-קאעידה. מסיבה פשוטה: אל-קאעידה פועל להרוג כמה שיותר אזרחים, אך הוא בסך הכל ארגון די קטן וכוחו מוגבל עד מאד, ולאחר אסון התאומים הוא כמעט חסר יכולות לחלוטין. רוב הפיגועים שיוחסו לו, לא באמת נעשו על ידו כי אם על ידי כאלה שהזדהו עם דרכו. מה שאסאנג' עושה, זה לסכסך בין מדינות, אומות ומעצמות, הדרך שלו עלולה להוביל להתלקחות בין מדינות עם יכולות טקטיות, מלחמתיות ואפילו גרעיניות. הוא באמת יכול להביא נזק אמיתי לעולם.
ועוד משהו: עולם בלי סודות הוא מקום הרבה יותר מסוכן. הסודות מגינים על העולם מפני שהם מונעים התלקחויות מיותרות, במיוחד במקומות נפיצים.
והאמת, שטור זה אינו מתיימר לדאוג לשלום העולם, ולא באמת איכפת לו אם אסאנג' יקבל פרס נובל או רבין. מה שחשובה כאן היא התובנה לחייהם התקינים של בני אדם.
מה שעושה אסאנג' ואתר החשיפות "ויקיליקס", אם נוריד את כל המילים היפות והעוצמתיות – הוא בעצם מרכל. מפיץ רכילות, לשון הרע, מסכסך בין אישים ובין מדינות ופוגע בכולם. שום שלום לא יוצא מדברים כאלה, רק להיפך.
והדברים נכונים גם לגבי בני האדם. אויב החברה הכי גדול הוא זה שאוהב לרכל, לסחור במידע, להעביר לאלמוני את הדברים שאמר עליו פלוני ולאחר מכן לרוץ לפלוני ולספר את התגובה.
סוחרי המידע עושים את זה תמיד, כביכול, למען טובת הזולת: "אני רק רוצה לפתוח לך את העיניים שלא יעבדו עליך, הוא משחק לך פנים של ידיד אבל הוא אויב שלך".
משום מה, לרוב בני האדם יש משיכה לדעת את הדברים הלא טובים שאומרים אודותיהם. קשה להבין ולהסביר מהי באמת הסיבה לכך. אולי סקרנות, אולי מתוך דחף לשלוט בכל דבר שמסביבנו, אולי מתוך מחשבה שהידע הזה עשוי להגן עלינו.
אבל האמת היא שהידע הזה לעולם לא מסייע לבני האדם כי אם להיפך. הוא גורם להם להיעלב, לכעוס, לצאת למלחמות מיותרות שהורסות את יחסיהם עם חבריהם ושכניהם ומסבכות את חייהם.
אם נעמיק לחשוב, נגלה שלכל אחד כמעט יש מחשבות ביקורתיות כלפי הזולת. הזולת הזה יכולים להיות האנשים הקרובים ביותר אליו וגם הפחות קרובים. הצד השווה שבכולם, שמשלימים עם החסרונות הללו וחיים עם אותם אנשים לאורך שנים.
הדרך בה ניתן בדר"כ להעביר ביקורת - היא לחשוב טוב טוב האם זה יהיה נכון להעיר, האם יש לנו את הזכות, האם אנו יותר מושלמים בנושא שעליו אנחנו רוצים להעיר (שלא יקרה מצב בו נעיר "טול קיסם מבין שיניך" ונקבל תשובה ניצחת בסגנון "טול קורה מבין עיניך"). יש לקחת בחשבון שמצווה שלא לומר דבר שלא נשמע, יש לברר האם ההערה נאמרת בשביל לעזור או בשביל לפגוע, ורק אחר כך פשוט למצוא הזדמנות נאותה ולומר את ההערה לאדם, ביחידות, במתק שפתיים, בחיוך, באמפטיה ובהבנה ולקוות לטוב.
כל דרך אחרת היא פשוט אסורה. לבוא לאדם ולספר לו מה אומרים עליו זוהי רכילות והונאת דברים מפני שזה מצער אותו. האוזניים שלו אטומות משמוע משום שליבו מצטער שדיברו כנגדו וביזו אותו.
נסו לדמיין את ההבדל אם אדם אומר לכם ביקורת בשמו לבין אדם שאומר: דיברו עליך בבית הכנסת, אני דווקא הגנתי עליך, אבל כולם טענו שאני לא צודק.
אנשים חוטאים באמירת רכילות, אבל מי שבאמת פוגע באופן אישי, זה האיש שמביא את הרכילות לאוזני מושא הרכילות. ידוע ש"מה שלא יודעים – לא כואב", לו ידעו האנשים את כל הרכילויות והביקורות שנאמרות עליהם – לא בטוח שהם היו יכולים לתפקד. ההגנה היחידה של האדם היא שרוב הרכלנים הם גם פחדנים ומעדיפים לעשות את מעשיהם בהסתר ובצנעה. וכאן בא ה"חבר" המדומה ומוביל את החץ שנורה לשדה פתוח - היישר אל תוך ליבו של מושא הרכילות.
המסקנות מכל אלה:
יש להגביר את ההקפדה והזהירות על הציווי "לא תלך.. רכיל בעמך", להתאמץ ולנצח את הסקרנות בכל מה שנאמר עלינו או על זולתנו, להתרחק מכל מפגש או שמיעת 'נייעס' למיניהם מאנשים רכלניים... ובעיקר, על מנת שלא להיכשל ולנהוג ע"פ כל כללי ההלכה, יש להגביר את הלימוד בספרי שמירת הלשון על כל חלקיהם ופרטיהם כדי שנוכל לעמוד בתחבולות ולהימלט מול יצר הסקרנות - הן בשמיעה והן בדיבור, ולזכות ל"שומר.. פיו ולשונו.. שומר.. מצרות נפשו". |