להדליק את האור – כוח היחידים מעט מן האור


אז. והדליקו נרות בחצרות קדשיך. פך שמן קטן וטהור דלק שמונה ימים. נר קטן הדליק אורות רבים. מעטים, יחידי סגולה, בכוח האמונה שיקדה בהם, הצליחו לעשות מהפיכות גדולות  גם היום, ואולי מכוחם הדבר, נדלקים אורות אט-אט; המהפיכה לא התחילה היום; אור האמונה והיהדות מוצת במקומות הרחוקים ביותר מיהדות. זה מתחיל בניצוץ, בזיק קטן, החבוי בסתר ליבו של כל יהודי, באשר הוא. ומעט מן האור מגרש הרבה מן החושך. גם בקיבוץ המרוחק ביותר פתוחים היום לשמוע. יש אור בקצה המנהרה החשוכה נר ד' נשמת אדם

לא מעט בעלי תשובה יצאו במשך השנים מקיבוצי הארץ, אך איש לא האמין, אפילו עד לפני שנים אחדות, כי ניתן יהיה לפתוח בתי כנסת בקיבוצים. איש לא האמין, כי יקיימו שיעורי תורה בקיבוצים, וכי יהיו אנשים שם שיצומו ביום כיפור. שיקראו שם את המגילה ברוב עם, היה בכלל דבר בלתי נתפס. אך מי האמין, שהמשטר הקומוניסטי המרושע ייעלם ביום בהיר אחד מעל אדמת רוסיה?! ואיך אוכל לשכוח, כיצד נדו אנשים בראשיהם, כאשר אבי הגה"צ רבי אהרן זצ"ל היה פותח בכל יום את ארון הקודש, בבית הכנסת הגדול ב"זכרון משה" או ב"שיכון הרבנים", כשהוא עטוף בטלית ותפילין, וזועק בכל כוחו ומנהמת ליבו: "שתהיה לקומוניסטים מפלה וליהודים ישועה"...

וזה קרה. ללא מלחמה, ללא כל קרב. אף לא כדור אחד נורה. זה קרה פשוט ביום אחד - הקומוניזם נעלם כלא היה; הבולשביזם שהפך ל"דת" בקרב המון תושבי בריה"מ, בשל כוחו ועריצותו; המשטר שרדף, שכלא, שרצח ושהיגלה יהודים רבים, שחטאם הסתכם בכך שהיו יהודים שומרי תורה ומצוות – נדם; המשטר שסגר בשלשלאות של ברזל את שערי המדינה, ומנע מיהודים לעלות לארץ הקודש - התנדף באוויר.

ואיך אוכל לשכוח כיצד עמד דודי הגה"צ רבי יצחק זילבר זצ"ל על קברו של אבי זצ"ל ואמר: "מי יגלה עפר מעיניך, רבי אהרן, שהיית רואה זאת. אין לי ספק שרק בזכות התפילות שלך קרס הקומינזם".

זכיתי לגדול על ברכי אותה גירסא דינקותא של אמונה יוקדת. של אמונה איתנה גם במצבי היאוש הקשים ביותר, במרתפי הצינוק של הכלא הסיבירי. אמונה אמיתית, שהקומוניזם אכן ייעלם ביום אחד בהיר. איך ומתי לא ידעתי, אבל אי אפשר היה שלא להידבק באותה אמונה חושית שאפשר היה למשש בידיים. וכמקשה אחת, גם להט האמונה ב"כי לא ידח ממנו נדח", אפשר לקרב כל יהודי באשר הוא, גם את הרחוק ביותר.

את הסיפור של אורי, קרוב-משפחה רחוק, אני לא יכול לשכוח. למרות שכבר חלפו ארבעים שנה, הרי כל פרט, קטן כגדול, נצרב בלבי כמיכוות אש. אבא זצ"ל לקח אותנו לשבת בר מצוה בצפון הארץ. אותו נער בר מצוה ובני משפחתו היו רחוקים לגמרי מכל זיק של יהדות. אבל אבא לא ויתר. הוא הפציר בהוריו להעלות את אורי לתורה בשבת. אותה שבת לא אשכח לעולם, אך בעיקר את השאלה ששאלתי את אבא, מדוע הוא מתאמץ כל-כך, ובעצם מה יצא מכל הענין?! התשובה היתה חדה ונחרצת: "אתה עוד תראה שאורי יהיה תלמיד חכם גדול!"

לא אסתיר את הרגשתי באותם רגעים. תחושתי היתה דומה לתחושתם של מתפללי ביהכנ"ס, שנדו בראשם למשמע זעקת אבי על מפלת הקומוניסטים... אורי יהיה תלמיד חכם?! חלום באספמיה! גם לחגיגת בר המצוה שהתקיימה כמה ימים לאחר מכן, נסענו. אבא זצ"ל עמד שם ורקד באמצע האולם. קשה לתאר את הרגשתו של ילד, שרואה את אביו מפזז ורוקד, על אדמה זרה, רחוקה ומנוכרת. יהודי אחד ובודד, שומר תורה ומצוות יחיד, שמנסה להכניס למקום אוירה קצת אחרת, שמחה יהודית אמיתית.

עברו חלפו ימים ושנים. אבא זצ"ל לקח אותנו לחתונתו של אורי. באותה שמחה הצטרפנו אליו גם אנחנו, ורקדנו. עשרות שנים של חלום הפכו לרגע של יקיצה משמחת: אורי של היום הינו אברך, ההוגה בתורה מבוקר ועד לילה. באמצע הזמן וגם בבין הזמנים הוא לומד. הוא זכה להקים משפחה גדולה, וכל ילדיו בני תורה. זהו כוחה של אמונה. זהו כוחם של אותם יחידי סגולה, שאפילו לא חושבים על המהפכה שהם מסוגלים ועומדים לחולל.

כל הסיפורים האלה צצו ועלו בראשי, כאשר מעברו השני של קו הטלפון נשמע קולו של אחד מאותם יחידי סגולה, הרב שלמה רענן. הרב רענן עומד בראש ארגון "איילת השחר", וכך אמר: "אולי אתה מוכן לבוא להתפלל ולשאת דברי חיזוק באחד הקיבוצים ביום כיפור?" לא היססתי והשבתי מיד בחיוב. כך עשינו את הדרך, בערב היום הקדוש, לקיבוץ גבע. אחד הקיבוצים הוותיקים בעמק יזרעאל, שנוסד בדיוק לפני תשעים שנה על-ידי עולים מרוסיה ופולין שהגיעו לארץ בעלייה השנייה.

לא ידעתי היכן נאכל את הסעודה המפסקת, היכן נתפלל את התפילות ביום הקדוש, ומי יהיו המתפללים, אבל על מניין של שומרי תורה ומצוות לא ויתרתי. זו גם היתה הוראתו של ראש הישיבה, הגאון הגדול רבי אהרן ליב שטינמן שליט"א, אליו נכנסתי בערב יום הכיפורים כדי להתייעץ לקראת המשימה שנטלתי על-עצמי. בברכתו ובעידודו יצאתי לדרך.

הדרך לקיבוץ גבע - ארוכה. בדרך אנו משוחחים עם הרב רענן ושומעים על ההתארגנות האדירה שנעשתה לקראת קיום התפילות בקיבוצים נוספים רבים. במקום אחד היה צורך לדאוג לספר תורה, במקום שני - לשליח ציבור, ועוד כהנה וכהנה דאגות של הרגע האחרון. אברכים רבים הסכימו להתנדב למשימה הקדושה הזו, מכל רחבי הארץ. בהגיענו לשערי הקיבוץ, הפנו אותנו ל'בית הילדים', שם פגשנו את רועי לרון, חבר הקיבוץ, שבזכותו מתקיים מניין ביום הכיפורים בגבע, מזה ארבע שנים.

רועי עוזר לנו בכל מה שהוא רק יכול לעזור, למרות שאת כל הציוד - מקטן ועד גדול - דואגים אנשי "איילת השחר" להביא עמם. רואים שאיכפת לו, שהאורחים שמגיעים להתפלל בקיבוץ, יתקבלו בסבר פנים יפות. ההתרגשות ניכרת על פניו. בפיו דברי שבח נרגשים: "זו השנה הרביעית שאנחנו עושים את יום כיפור בצורה מסורתית. מגיעים אנשים יקרים מעמותת ''איילת השחר'', עם כל הציוד הנדרש, ומקימים לנו בית כנסת".

וזה לא הלך כל-כך בקלות. רועי מספר על הקשיים ועל הבעיות שנערמו בדרכו. "במשך שבעים שנה לא היה פה בית כנסת, בקיבוץ. שנתיים התפללנו ביום כיפור עם החבר'ה שבאו הנה וארגנו את המניין. בשנה השלישית החליטו החברים לערוך הצבעה בקלפי, אם מתכונת התפילה ובית הכנסת ביום כיפור יהיו כשל בית תיפלה רפורמי או כמניין אורתודוכסי. וזה, מתוך צמא ומבוע פנימי למשהו בלתי מוכר. פתאום, אחרי שבעים שנה שלא היה בית כנסת בכלל, כאשר רוב האנשים בכלל לא מבינים מה זה רפורמי ומה זה אורתודוכסי, וזה הגיע עד הקלפי, עשינו הצבעה. ובסוף החליטו להמשיך את המסורת האורתודוכסית". את היהדות!

מדוע בכלל יזמת את התפילה, ומדוע כה רצית שהתפילות יהיו במתכונת אורתודוכסית? – שאלתי את רועי. "אצלי זה נבע מהתקרבות לשורשים. אני רוצה שלילדים שלי תהיה איזושהי קירבה ומשהו יותר שייך ליהדות... אולי במראה החיצוני, הרפורמים והקונסרבטיבים נראים יותר קרובים אלינו, אבל אני רוצה שהילדים יראו את המסורת דווקא, שיראו את האנשים הלבושים בשחור... משהו שהוא יותר אמיתי, אנשים שמייצגים את הדת. חשוב לי שיווצר המגע. שלא יתנתק העלה מהאילן בשלכת רוחות הזמנים".

רועי מספר עוד, כי בשנתיים הראשונות הטיחו בו חברים מהקיבוץ, בכעס מהול בלעג, 'התחלת לחזור בתשובה, הא? הרי בשביל זה הם באים, החבר'ה האלה. למה אתה מביא אותם?' פתאום הם גילו אנשים נחמדים, אנשים טובים, שבאמת מוכנים לתרום לנו. אני מסתכל מה אנחנו מקבלים מהנושא הזה, איזו מורשת, וכמה הילדים שלנו מקבלים. לאן זה פותח אותם... לאט לאט כבר נדמו האמירות האלו".

לדבריו, אנשים מוכנים היום להקשיב. "אתה רואה אנשים אחרי יום כיפור, יושבים בחדר האוכל עם החבר'ה האלה ומדברים על הא ועל דא. יש כבר היכרויות אישיות, ואפילו יש לנו בן משק אחד שחזר בתשובה, וגם הוא מגיע להתפלל איתנו ביום כיפור. תחשוב שזה ילד שגדל פה בקיבוץ, עם כולם, וחזר בתשובה בגיל מאוחר. אני מקווה שעוד קיבוצים ילמדו מאיתנו, ונוכל להעביר לילדינו את המורשת העתיקה שהסבא שלי הביא מפולין. אשמח שזה יגדל ויעבור לעוד קיבוצים".


אנחנו מתארגנים ב'בית הילדים', וממהרים לחדר האוכל של הקיבוץ. ההפתעה - מושלמת. על לוח המודעות בולטת מודעה, ועליה רשומים זמני הארוחות לאלה שצמים ולאלה שלא צמים... חשבנו שנפגוש שם חברים ספורים, אבל היו שם עשרות רבות מחברי הקיבוץ שהגיעו לאכול את הארוחה האחרונה שלפני היום הקדוש. את הסעודה המפסקת. ליד שולחן נפרד, עליו מנות מוכנות – למהדרין - שהגיעו ממרכז הארץ, התיישבנו לאכול, קבוצה של אברכים, שהתנדבו אף הם לבוא ולהתפלל בגבע.

לא האוכל שעל השולחן העסיק אותי באותן דקות. פחות הייתי עסוק באוכל ויותר במה שהתרחש סביבי. היו שם מבוגרים לצד צעירים ובני נוער. כן, כן, כולם יצומו ביום הקדוש.
מחדר האוכל המשכנו לעבר מועדון הקיבוץ, שהפך לבית כנסת ליום אחד. אט אט החלו להתאסף חברי הקיבוץ לתפילת "כל נדרי". מחזה פסטורלי נשקף מחלונות בית הכנסת הזמני. השמש שוקעת על הרי הגלבוע. יפי הבריאה במלוא עוצמתו. המבטים שלי מופנים רגע אחד פנימה, ורגע אחר כך החוצה - וחוזר חלילה. ושוב פנימה, לתוך האנשים, והחוצה, אל הניגוד שברקע, אל הקבוץ.

בית הכנסת כבר מלא מפה לפה. מקצת חברי הקיבוץ עטופים בטליתות, אחרים רק שמו כיפות לבנות על הראש, כיפות שהוכנו מבעוד מועד והונחו בפתח בית הכנסת. גם מחזורים היו שם. גם אני לוקח כיפה לבנה, ונזכר באבי זצ"ל שהיה נוהג לכסות את ראשו בכיפה לבנה ביום הקדוש. הרב רענן פותח במספר מילות הקדמה והסבר, ולאחר מכן אנו כבר בעיצומה של תפילת "כל נדרי". אי אפשר היה שלא להתרגש מהמחזה המיוחד הזה. ההתרגשות ניכרה היטב גם על פניהם של המתפללים. אבל את ההתרגשות הזאת אי אפשר לתאר במילים.

לאחר "כל נדרי" מבקש ממני ר' שלמה לשאת דברים בפני המתפללים. ברגעים הראשונים, אני מתקשה לדבר. בסייעתא דשמיא החלו מילותי לזרום. על "עבירות שבין אדם למקום שיום הכיפורים מכפר" עם תשובה, כמובן, ועל "עבירות שבין אדם לחבירו שאין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו". על יום אחד ומיוחד שנתן לנו בורא עולם, כדי שנוכל לפתוח בו דף חדש. למחוק את העבר ולהתחיל את הכל מהתחלה. מחדש.

יחלפו קצת יותר מעשרים וארבע שעות, ובחדר האוכל, בסיום הצום, ייגשו אלי הקיבוצניקים כדי להודות על הדברים. על דברים שחיברו אותם ליום הקדוש, שחיברו בין יהודים שומרי תורה ומצוות לאלה שעדיין לא; שקישרו ואיחדו בין כל מי שבשם זרע ישראל יכונה, ואשר חבויה גם בו נשמה יהודית. נשמה שרק צריך לקלף מעליה את כל הקליפות המכסות, ולגלות את הטהרה והקדושה היהודית שבה. על דבוקה של בנים לעם קדוש, המתאחדת עם בוראה – קודשא בריך הוא - בעצומו של היום הקדוש.

תפילת מעריב מסתיימת, וחלק מהמתפללים נשארים במקום. ביניהם לבין האברכים מתפתחות שיחות מרתקות, וכך זה יימשך גם למחרת היום, בין התפילות.

בתפילת "נעילה" התמלא שוב בית הכנסת, וכבר לא יכול היה להכיל את כל הבאים. אנשים רבים עמדו ברחבה הסמוכה עם מחזורים בידיהם. "היום יפנה השמש יבוא ויפנה נבואה שעריך"; "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום". והשער נפתח. הוא פתוח בשנים האחרונות, ורבים מאוד באים ונכנסים בתוך שעריו. ושוב אני נושא דברים. על מסירות נפש. על יהודים כמו אבא זצ"ל, שלא נכנעו. על המוכנים לבוא באש ובמים על קידוש שמך.

תמה תפילת נעילה. הכל חגים במעגל גדול של ריקוד. הפנים מוארות באש הנשמות. נס פך השמן הטהור שנותר בקרקעית הנפש, החל לבעור. זו עבודה קשה לטהר את מה שפשעו כאן כל השנים, את היד שביקשה לטמא את כל השמנים. את המנורה שכובתה ביד גסה. אך המעגל מסתובב כסביבון ונופל על "נס". אברך - קיבוצניק, אברך – קיבוצניק, יד ביד. יחדיו. "עם ישראל חי"; "לשנה הבאה בירושלים"; "והאר עינינו בתורתך ודבק ליבנו במצוותיך"; לא רק הרגליים רקדו וצהלו, אלא בעיקר הלב והנשמה. ואת תחושותיהם, לאחר היום הקדוש, שמענו שעה קלה לאחר מכן בחדר האוכל של הקיבוץ, שם התאספו כל אלה שצמו, והם היו רבים.

"אני רוצה להגיד לכם שזה החזיר אותי לבית אבא. כבר שנים, שאני מתגוררת בקיבוץ, ולא היה בית כנסת ולא היתה תפילה בכלל בשנים האחרונות. בזכותכם אני הולכת לבית הכנסת וחווה את החוויה האדירה של יום כפורים. בשבילי זו הייתה חוויה אדירה".

"הבית שלי היה מסורתי ולא היה שם בית כנסת בכלל. אבא שלי כ"כ שמח שיש בקיבוץ בית כנסת. הוא תמיד אמר לי שבכל יהודי יש ניצוץ, והנה אתם זיכיתם אותנו ובאתם והתפללתם כאן. זה היה מרגש מאוד".

"מיום שהתחלתי לצום, לפני עשרים וארבע שנים, אני יודע שיום כיפור זה יום צום, אבל מאז שאנשי 'איילת השחר' הגיעו לגבע, לפני שלוש שנים, קיבל יום כיפור פנים אחרות. עלינו מדרגה, ויום כיפור הוא אחד הימים המשמעותיים ביותר אצלי בשנה".

גם את אביו של רועי פגשנו. "רועי צם בפעם הראשונה, והוא עוד לא בן 11. מבחינתי זה מאד חשוב, שבקיבוץ יש לנו האפשרות להתפלל בבית כנסת, שהילדים יחוו את החג כמו שאני חוויתי אותו בילדותי".


"אנחנו באים ממקום שאיננו מכירים את זה, מקום של חילוניות גבוהה לגמרי, וחשוב לנו להכיר קצת את היהדות. יושבת כאן ורד, שהיא אחות של אמא שלי, הם הגיעו מפולין. אח של סבא היה חזן. השורשים הם חסידיים ממקום של תורה ולימוד, אבל כל זה נעלם איפה שהוא, אני שמח שאתם באים ומחזירים את זה במנות קצובות אבל חשובות, וזה חשוב לילדים. אין דבר יותר חשוב לילדים שירגישו את זה. לנו בתור ילדים זה לא היה. לא ידענו מה זה בית כנסת. לא עלינו לתורה, לא היתה שום תשתית של יהדות, שצריכה להיות. אני שמח שאתם עושים את זה. זו מצווה גדולה לבוא לכל הקיבוצים להפיץ את הדבר הזה ולקרב אותנו אליכם. היום זה הזמן לאחד את השורות, וניפגש בשנה הבאה, כשיהיה לנו בית כנסת קבוע וארון קודש לספר תורה".

"אמא שלי היתה ממשפחה דתית. הם עזבו את הכל. כמו כל הראשונים של גבע היתה להם מין משימה לבנות משהו חדש. אבל נשארה להם זיקה. הם שרו את כל השירים הישנים. "אשרי מי שלא חטא"; "ארומימך ד'"; אמרתי פעם לאחד המורים ליהדות, שיספר לנו על החגים. אז הוא אמר: 'מה זה היה תקיעת שופר ביום כיפור, זו הייתה התרוממות'. אמרתי לו, אבל אתם זרקתם את זה, מה השארתם לנו? לנו לא השארתם כלום! רואים את זה בנוער. פעם, כשההורים עוד היו, היתה עוד קצת יהדות. משהו. היום – כלום, וחבל. היום הזה היה לי יום קשה. הרגשתי כאילו השמים נופלים עלי. מאז התחלתי לצום, הייתי נוסעת לקרובי משפחה דתיים, בכל יום כיפור, עכשיו אני בבית בשקט, אני מקבלת את זה אחרת וממש מאושרת. כל היום הייתי בבית הכנסת".

"התחושה היא של הקדושה, השמחה וההתלהבות של הקהל. הרגשתי שהכל נעשה מתוך כנות ועם הרבה רצון טוב לשתף את כולם. לי אישית זו השנה הראשונה שעקבתי בה ממש אחרי משמעות המלים, מתוך המחזור, והרגשתי כאילו אני חוזרת למסורת של סבא וסבתא שלי. אני זוכרת איך סבתא שלי הייתה אומרת 'אשמתי בגדתי', וכל הדברים האלה... ופתאום הרגשתי את המשמעות של המילים, כי הרבה שנים לא רציתי כ"כ להתחבר לזה. השנה הרגשתי איך אני מתחברת ממש. הרגשתי איך אני עוברת תהליך של התנקות יותר מאשר בשנים אחרות.

הימים הנוראים חלפו. הדפים האלה כבר נשרו מלוח השנה, אבל הם לא התעופפו ברוחות הזעף של התקופה. הם התמקמו בלבבות. לא חזרתי לשם; לא שבתי לבדוק מה עשה יום כיפור ללבבות; מי התכפר אחר החרטה על עברו, ואולי אף קיבל לעתיד, להשתנות. אינני יודע גם מה זה עשה לקבוצה, לקולקטיב. נתתי לחוויה הרוחנית הזו לשקוע אל מעמקיי, ואולי פעם עוד אשוב ללגום מיין הזכרונות. או אז הגיע הטלפון. הרב שלמה רענן היה מעברו השני של הקו. רוצה לבוא לקיבוץ להדליק נרות חנוכה? הם כל כך מבקשים.... גם הילדים.... והאמהות....

בסיום תפילת "נעילה" הכריז הרב שלמה רענן, כי החליט לקחת על-עצמו הקמת ארון קודש חדש בעבור בית הכנסת בקיבוץ גבע. בארבע השנים האחרונות הנחנו את ספר התורה על השולחן, אבל הגיע הזמן שספר התורה יונח במקום של כבוד. בארון קודש שייבנה במיוחד בעבור המקום הזה, ונעשה בס"ד מאמץ להשלים את הקמת הארון כדי שאפשר יהיה לחנוך אותו בחנוכה...".

ההודעה התקבלה בשמחה גלויה על ידי כל הקיבוצניקים הרבים שנכחו בבית הכנסת, ומהבטחות למעשים. השבוע הושלמה המלאכה. אברך חסידי שעליו הוטלה המשימה הקדושה, הקים את ארון הקודש המיוחד בדחילו ורחימו, ובאחד מימי החנוכה הקרוב, מבשר לנו הרב רענן, נביא את הארון יחד עם ספר תורה לגבע. "זה יהיה יום גדול של שמחה והתרגשות".