יש מכתם עממי שאומר כך: " מי שנהנה מבדידות הוא חיה או אל."  בעיני, אמת ובדיה שוכנות זו בצד זו במכתם. כי טינה לחברה יש בה משהו מן החיה הפראית אבל אין בה דבר מן האלוהות. אלא אם כן החיבה לבדידות נובעת מן השאיפה למצוא בן שיח נעלה יותר. כי ההמון איננו חברה!  והמון פנים אינם אלא גלריה של תמונות. ושיחה סתמית איננה אלא קרקוש במצילה  -  וזה בדיוק מה שעושות מיליארדי "השיחות" בנות השורה בפייסבוק. כי המוני אנשים הם המון בדידות לפרט. וזו בדידות אומללה הזועקת לחברות אמיתית, שבלעדיה החיים אינם אלא שממה. 

הפרי העיקרי של החברות האמיתית והעמוקה הוא שחרור הלב ממועקות. אין מרפא טוב יותר לנפש מאשר חבר אמיתי. חבר שאיתו אפשר לחלוק שמחות ומועקות, פחדים, תקוות, חששות וכל מה שיכול להקל על הנפש. פרי אחר של החברות היא הגעה לתובנות, יציאה מן החושך של דבר מה שאיננו ברור. התבהרות המחשבות תוך דיון עם חבר. הפיכת המחשבות למילים בעזרת החבר. הוצאה לאור של המחשבות למילים. פרי נוסף של חברות אמת הוא קבלת עצה על התלבטות. דבר לא ישווה לקבלת עצה מחבר אובייקטיווי, הנקי מחששותיך. ותוצר נלווה לעצה המדוברת הוא אזהרות מהחבר על דברים שאתה אינך מודע להם. כי חבר אמיתי הוא האני השני שלך.

מה מכל אלה אתה יכול למצוא בחבר מפייסבוק? מה יכולים להואיל לך או אתה להם אלפי חברים? או כשמדובר בידוענים  -   עשרות אלפי חברים? 

הפייסבוק בעיני הוא ביטוי מזוויע, מבהיל, מבעית לבדידותו הנוראה של האדם המודרני נטול החברות האמיתית.