את רוצה שאני אשמור עלייך? את רוצה שאני ארביץ לכל מי שמתקרב אלייך? ידעתי שלהסכים זה למות מוות רומנטי חשבתי לעצמי שכדאי לקחת את העניינים לידיים ולקבל הגנה ראויה פעם אחת ולתמיד אז בבוקר הלכתי לקבל מרשם לסינטומיצין את המרפאה אפף ריח מבער ונילי דביק. פקידת הקבלה, ברוח המתאימה לבשה לבן. אישה כבת ארבעים נכנסה. הפקידה קראה בקול "איפה היית תגידי לי"? האישה נרכנה אליה ולחשה. מתוך בלילת המילים הצלחתי לזהות רק "ד"ר פיינמן" ו"עוד לא יודעים" שתיקה בחדר ההמתנה שתיקה מאחורי דק הקבלה המחופה פורמייקה דמויית עץ דובדבן. לשבירת המבוכה, בהבעות דאגה מוגזמות, הפקידה התחילה ליירט שאלות. הלקוחה מצידה הפגינה סבלנות מרשימה וכמו מרואיינת אמיתית קמצה את פיה בחיוך קטן ועקום, הנידה את ראשה לאות הקשבה וענתה תשובות ענייניות, בקול נמוך, מסביר, "בגודל שזיף הוא אמר" ו"תור לעוד שבוע" המשכתי לשבת כך עוד כמה דקות. מדי פעם זיהיתי מילים "שלוש מאות חמישים כל ביקור, התקשרתי לאבא, ירקות ירוקים, לא דיברנו עם הביטוח"... קול צווחני קרא להתפקדות "אורבךךךך"! גון קולה של הפקידה השתנה באחת. נעמדתי והיא צעקה "חדר חמש ישר עד הסוף"! כאב אזניים. זה היה די מתנשא באותו הרגע וכמעט שמחתי. הרופא שלי הוא מרוסיה, יש לו פני חזיר, סנדלים ענקיות וציפורניים ארוכות ברגליים. זה מגרה אותי ואולי גם הוא ייגן עלי מפני כל אחד שיתקרב. בפנים חמורות סבר, הוא תלש את הדף מהמדפסת, חתם בתנועה מסולסלת מעט, מסוגננת, ומסר לי את המרשם. אמרתי תודה ויצאתי האישה עוד שוחחה עם הפקידה, מובסת. חזרתי הביתה על שביל צדדי היה אוויר קר וצלול וקרני השמש החמימות הבהבו בין ענפי העצים ציוצי הציפורים העליזות ליוו אותי הביתה.
|