כל שנה שעוברת אני מזדקנת בעשר שנים לפחות אולי לא תבחינו בתנועה, או בקמט ובעצמותיי שחרש גונחות.
ואם במרכז החיים נעצרתי הרגשתי שסוף נעוריי ואביט ממרחק דומם- ועצבתי מעלה זיכרונות על שנותיי.
אז אולי לא תבחינו, תאמרו- "הכיצד?" "הן רבות לפנייך תלאות?" ואשיב בתמורה, עם חיוך מעודד: "כבר עייפתי, שבעתי מראות".
כשליבי הרוקד מתופף לו בקצב כבר מאה שנים לפחות שוזרים נימיו – גם שמחה וגם עצב הוא הולם ומפסיק אז לחיות. |