בימי החנוכה התקיים בכיתת לימודים בבני ברק, שיעור שיועד לבעלי תשובה בראשית דרכם.
במהלך הערב, סיפר מגיד השיעור בהתרגשות, על התחושות שמלוות את היהודי החרדי, בזמנים של פגיעה בכל הקדוש והיקר לו.
השומעים, שהוזנו משך שנים, בסיפורים על הפרזיטיות החרדית, האלימות והחיים השבטיים, הופתעו לשמוע לראשונה בחייהם. על מה שכואב לחרדי באמת, מה מפריע לו, כיצד מתנהלים אורחות חייו וחינוך ילדיו. ״אז תגידו למה אתם לא מספרים את זה לכולם, בתקשורת״ שאלו כמה מהנוכחים, בנאיביות שלא ניתנת לתפיסה בעינים חרדיות.
דומה כי מרבית המשתייכים לקהילות החרדים, זוכרים את תחושת המגננה שהפכה לחובת המציאות בסופי השנה האזרחית. באותם ימים בהם נחתם ספר התקציב, חוק ההסדרים, הקיצוצים, הגזירות, הקצבות, ההסכמים, או אז החלה המתקפה התקשורתית.
היה זה הרב אברהם שפירא, הרב פלדמן הרב ליצמן, או הרב גפני, כולם יזכרו לטוב, שספגו את ההשמצות, האיומים, הסיפורים והעליהום התקשורתי. ״גנבים״, ״פרזיטים״, ״שודדי הקופה הציבורית״, ומה בעצם לא. תארים מתארים שונים והסתה מכוונת, שמטרתה אחת. להשחיר את פניו של הציבור החרדי בישראל.
שימוש דמגוגי בנתונים, חזרה על נתונים שגויים שוב ושוב, ובעיקר התעלמות מתמונת המצב האמיתית של חלוקת עוגת התקציב בארץ, הם שמהווים את המגדלור לדרכם של חלק נכבד מאנשי העיתונות הישראלית, שלא רואים, פשוט לא רואים את חגיגות השכר באוניברסיטאות, את בזבוזי הכספים במערכות החילוניות השונות. הם גם מעולם לא ניסו לבדוק זאת.
רבים וטובים ישבו ולמדו את החומר לעומק. כל מי ששכל בקודקודו, הבין לאחר ראית הנתונים, שהאפליה לא רק זועקת כי אם צורחת. אבל תמיד ימצא טיעון אחר, דמגוגי יותר, כותרתי יותר. הכה בדוס והצל את המדינה.
ואבירי המעצמה השביעית שותקים. קולם ענוג כצפור שיר, אין סחטנות, אין פרזיטיות, אין שוד של הקופה הציבורית.
וראשי התיאטראות יהנו, ואבירי התרבות ישמחו וירננו.
זהו ההסכם הבלתי חתום, שבין התקשורת, ואבירי התרבות למפלגות ההם. זהו ההסכם בין המשטינים השונים. הם, התקשורתנים, יצרו את המפלצת של נתוני ההסתה, הם ציירו אותה בצבעים מאיימים, הם זרעו את ניצני השנאה, ואחר כך טפחו השקו עדרו וזבלו, בזבל משובח יש לציין. הם הכשירו את הקרקע לצמיחתם של שנאה, ריחוק וקרע בעם.
בעוצמות של תחכום ושנאה, נוצרו מחזות, חדשות, תוכניות תרבות ומסרים ישירים ועקיפים, שהכשירו בלב ההמון, את היכולת לתעב. מופעי התרבות והתקשורת, שמשו דלק של שנאה לתחושות הייצריות של רבבות אנשים, בזכותם יש לנציגי השטנה, משרות וכוח. חבריהם בכנסת ובממשלה מחזירים ברוחב לב, משיבים מקצת מהחוב, מטפחים את אנשי התרבות, מספקים להם תקציבים ברוחב לב, הם יודעים טוב מכולנו, השימוש שיעשה בכסף יבוא לידי ביטוי בקלפי.
נכון, יש כותבים שניסו להגן, שהרי אחת המשוואות האהובה ביותר על פובלציסטים\עיתונאים\הומוריסטים ח רדים וכל מי שביניהם, הוא ה״אנחנו״ מול ה״הם״.
אלפי פעמים כתבה התקשורת החרדית לגווניה, משפטים ובהם ציטוטים שנאמרו כלפי חרדים, ו״תרגמה״ אותם לאמירה נגד ערבים\אשכנזים\ספרדים\ וכוי, עם השאלה הרטורית הנוקבת עד תהום, הכיצד זה מעיזים לעשות לנו, לחרדים, את שלא מעזים להזכיר אפילו ברמז כלפי קבוצות מיעוט אחרות, שומו שמים, ועפ״ל!!!
למרבה הצער, זה לא עוזר. שוב ושוב יכתבו העיתונאים החרדיים על ההסתה והאפליה, ושוב יחזרו אנשי התקשורת החילונית, ויוכיחו שצדק או אמת הן מילים שלא נכללות בלכסיקון שלהם, לא זה האישי ולא הציבורי. פעם אחר פעם הם יכתבו חד צדדית, סלקטיבית, ויוכיחו שהמשקפים שלהם רואות רק בצבע אחד, ומי שאינו מתאים להם, פשוט לא זכאי להגינות.
טוב לזכור מדי פעם, מהי אמת המידה של ה״צדק״ הישראלי, ועד כמה הם רחוקים מאמת או משפט. |