האסון בכרמל הכניס אותי למצב רוח דכאוני השבוע, במיוחד כשאני חושב על זה שיש, גם עכשיו, חיות שמסתובבות בחוץ בקור ולא יודעות איך לחזור הביתה. ואיזה מסכנים כל בני האדם שאיבדו את הכלבים שלהם בשריפה! מי ידאג שהרהיטים החדשים שלהם יעמדו במבחן הלעיסות? מי ינבח בכל פעם שהאזעקה באוטו של השכן תתחיל לצפצף? מי יקפוץ עליהם כשהם חוזרים הביתה שבוזים בסוף היום ויגרום להם לחייך? והכלבים, הם בטח מתגעגעים הביתה גם! אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי הולך לאיבוד ולא היו מוצאים אותי אחר כך. נכון, אני לפעמים עדיין מתמרמר, אבל תכלס מאז האימוץ והמעבר לת"א החיים שלי די השתדרגו אפשר להגיד, וממש התרגלתי לקיום הנוח שלי כאן. זה פשוט מפחיד לראות איך בשבריר של רגע כלב יכול לאבד הכל.

אבל מה שאני הכי אוהב בבלונדה שלי זה שהיא בדיוק כמוני, תמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה. אחרי שהיא יצאה מההלם הראשוני מהדיווחים של השריפה היא התחילה להתקשר לכל מי שהיא מכירה בצפון כדי לבדוק אם היא יכולה לעזור במשהו. בסוף יצא שאירחנו כאן את הבת דודה החיפאית של הבלונדה, ברונטית לא פראיירית בכלל, ואת שני הבולדוגים שלה טום וג'רי (אלוהים אדירים, לתת לכלב שם של חתול, אפשר להיות יותר חסרי התחשבות?). הם הגיעו אלינו בשישי בבוקר, תשושים ומודאגים, ואני שמח להגיד שארגנו להם כאן אחלה סופשבוע תל אביבי. עודדנו אותם והצחקנו אותם, השתוללנו יחד בגינה והבאנו להם עצמות ועוגיות שוות מ'ג'ונגל' לפינוק - הם הכי התלהבו. טום, ג'רי ואני ממש התחברנו בצורה טובה, וביום שני כשהם נסעו חזרה לצפון קצת התבאסתי. מצד אחד, היה ממש נחמד שהייתה לי כאן חברה נורמאלית סופסוף, כלבים שמבינים עניין ולא חופרים על כל מני דברים תלושים כמו איזה צבע של רצועה כדאי לבחור לי היום (למה? למה הרצועה שלי צריכה להתאים לסוודר שלך? האם אני ארנק?), ומצד שני יהיו לי עכשיו חברים מגניבים לבקר בפעם הבאה שאגיע לחיפה.

והכי חשוב, שאין מה לעשות, הבלונדה הזאת באמת אוהבת אותי, וכל האסון הנורא הזה שקרה רק גרם לי להעריך אותה - ואת החיים שלי - מחדש, ולהבין איזה מזל יש לי שיש לי אותה. כן, למרות שהיא עדיין מציקה לפעמים (יופי, מאד בוגר לקפל לי את האוזניים למעלה ולצחוק על זה שאני נראה כמו יצור, נראה אותך ככה!).