יש לי מ בחיים, חלק מכירים אותו בתור ש. אבל בשבילי, בשבילי הוא תמיד מ.

פעם, פעם הוא היה רק מ. מ חמקנית כזו, שנמצאת או איננה, מ משתעשעת, מתעתעת.

עכשיו הוא מ. מ איתנה כזו ואמינה, מ שנשארת ומתמידה.

עכשיו הוא מתנה.

לפעמים כשאני קצת חרדה או מודאגת היסטרית ומטריפה, הוא עושה בשבילי עשיה ומשנה עצמו

ל ם סופית כזו עם המון סימני קריאה

אז אני שוב רגועה

הוא כזה איתי חזק וחייכן ויודע, כזה איתי.

כשהוא אחר עם הסביבה או בכלל אני קצת נרתעת ונהיית איזה סימן, סימן בלי אות, לא לפני ולא אחרי.

סתם סימן של שלוש נקודות.

אני אוהבת אותו, את מ שלי, כשהוא תחילית או סופית או עייפה כזו סיומית

אני מכירה אותו את ה מ

וטוב לי, טוב לי עכשיו.