ארכיון
החשיפה לא מתרחשת היום כי היא תפריע לי להתקיים
אלו לא קריאות העורבים, הלבנים נערמות עוד לפני שחציתי בקצה בוהן גבול נעלם. הצבעים, אני טובע בהם ובתה בטעם עצמות חרוכות, ברפסודות קצרות מדי. אולי זו הוכחה ניצחת שכל אדם ניתן לקיפול, או שמוטב לרדוף אחרי החלילן הססגוני מבלי לדעת לאן, להתרחק יותר מדי לפני שבירת הרגליים. אני שומע את הדם שזורם באוזניים, את גרגרי הקפה שוקעים בכוס, מוזיקה. צלילות, הרגשתי אותה פעם לכמה רגעים. לפני שבע שנים, כשכבלתי את עצמי לדוגמה היא אפפה אותי. עכשיו שוב. אני נמצא, במקום אחר, אשליה אחרת, מתירנית ופשוטה בריח אדמה. היא מוצאת חן בעיני יותר מהאלמוות. הפעם זה מרגיש שונה, כאילו הקירות הכבדים שבניתי סביבי מבינים שהגיע הזמן ליפול בשתיקה. או שאולי אני פשוט מרסק אותם תוך כדי ריצה.
(מוזר שנדרשים כל כך הרבה צעדים רק כדי לקבל את התחושה שהנה, פסעת אחד קדימה) |
בורסקאות עברית
פרופיל
פוסטים אחרונים
- חבילת שי לחייל שעברה את מהירות האור 30/7/12
- ללא עלי כותרת 23/2/12
- תלך 17/1/12
- לא ערוך (או מוכן) 13/11/11
- давай 30/8/11
- מנמוניקה 22/8/11
תגובות (25)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
קורנליה
מהאין סוף של הטיפשים הרעים ושאר נושאי "ברכות"
כמו שאמרתי פעם לחברה שלי שמאז שהכרתי אותה המוות נראה פחות מפחיד
הייתי שם גם.
נראה לי שפשוט מתישהו שמים לב
ותודה :)
כתבת יפה:)
:)
הילד היה סוחט אותך גופנית, רגשית וכספית ואחר כך שובר לך את ה-Wii ושופך לך מיץ תות בננה על המקלדת :)
האבולוציה בסוף תעשה ממני קוף בחזרה (היא כבר התחילה) :).
יצא לך לקרוא את המקור (הנה תרגום של בקט עצמו מצרפתית לאנגלית)? הוא ארוך יותר, כירורגי הרבה יותר ומגיע אל הגופים רק לקראת הסוף.
כשקראתי חשבתי לעצמי כמה רגשות ותחושות עולים כלפי דברים בסיסיים כל כך, איך אם הייתי רואה את המחזה מול העיניים סביר להניח שהייתי מסתקרן ואז משתעמם ועוזב די מהר, אבל כשהכל נבנה בתוך הראש שלי, לכל צבע, קיר וצורה יש המון השלכות רגשיות שאני כמעט ולא שם לב אליהן כשאני רואה אור ומרגיש חום או מביט באופן בו אנשים מונחים ונועצים מבטים. התפעלות ממשהו שנדמה כמעט ריק.
אני באמת שמח שהגבת (ומגיב חזרה, למרות שהייתי מעדיף למחוץ אותך באיזה חיבוק)
וצעדים הם במיקרו פסיעות זה במאקרו
הרבה יוגורט זה חמוץ מדי אפילו לכל מה שחולף
והבלאבוטים האלה זה עוד סיבה להגיד תודה לאלוהים שאנחנו עדיין לא נצחים
למה כי הם נראים כמו הזיות רעות ביום בהיר
ונצח זה אחד הרעיונות הכי גאונים של לא יודעת מי
והוא לא סתם בשביל יופי לא הייתי מזלזלת גם בזה
אלא בשביל אהבה
אי אפשר לאהוב כמו שצריך כשאתה כל הזמן מת
אז רוצה או לא רוצה האבולוציה בסוף תעשה ממך יפה לבן
ולה לה לה
כשקראתי פה את מילותיך הן התחברו ישר למונולוג הזה, שהרבה זמן ניסיתי להבין את מהותו וההרהורים של החיים לאחר המוות חלחלו לשם וההבנה והאהבה לקטע הזה גדלו.
אתה, כהרגלך באת פה עם מלותיך שאני נהנית לשתות ושוב התחברת לי (כתמיד) למקום רגיש שגורם לגשם קל לרדת על לחיי.
פשוט אוהבת. שאתה חי.
לא צריך להיות יפה ולבן וטהור וזך,
רק כמה נאנובוטים יעילים והרבה יוגורט.
:)
00:33
אז מדי פעם למות זה לא רע
נורא נעימה לי הכתיבה הקטיפתית שלך