אלו לא קריאות העורבים, הלבנים נערמות עוד לפני שחציתי בקצה בוהן גבול נעלם. הצבעים, אני טובע בהם ובתה בטעם עצמות חרוכות, ברפסודות קצרות מדי. אולי זו הוכחה ניצחת שכל אדם ניתן לקיפול, או שמוטב לרדוף אחרי החלילן הססגוני מבלי לדעת לאן, להתרחק יותר מדי לפני שבירת הרגליים. אני שומע את הדם שזורם באוזניים, את גרגרי הקפה שוקעים בכוס, מוזיקה. צלילות, הרגשתי אותה פעם לכמה רגעים. לפני שבע שנים, כשכבלתי את עצמי לדוגמה היא אפפה אותי. עכשיו שוב. אני נמצא, במקום אחר, אשליה אחרת, מתירנית ופשוטה בריח אדמה. היא מוצאת חן בעיני יותר מהאלמוות. הפעם זה מרגיש שונה, כאילו הקירות הכבדים שבניתי סביבי מבינים שהגיע הזמן ליפול בשתיקה. או שאולי אני פשוט מרסק אותם תוך כדי ריצה.

כשהייתי ילד קט התהפכתי על משכבי באחד הלילות במחשבות על המוות. ניסיתי לדמיין את אותו אי קיום מוחלט. בחדר החשוך הצלחתי לראות את האפלה, לשמוע את הדממה. לא הצלחתי לדמיין חוסר תחושה, רק קור. זה הכי קרוב שיכולתי להגיע אליו אז, מבלי לבצע את הקפיצה הענקית אל האין. עצם העובדה שמדובר במצב בלתי ניתן לתפיסה הספיק כדי לעורר בי אימה נוראית. אז, כדי להרגיע את עצמי התחלתי לדמיין את חיי הנצח שלי ושל המין האנושי, ואיך בסופו של דבר לא ישאר מקום לזוז, או לחילופין, אם רק אני אחיה לנצח, אראה את כל מי שחשוב לי קמל ונעלם ואצטרך לשאת את הכאב לעולמי עד, ומאותה סיבה גם חיי נצח למשפחה הקרובה היו בלתי אפשריים, כי הבנתי שאותה הבעיה תתקיים גם בשבילם. כשהרגשתי שהקפתי את הנושא מכל הכיוונים הפחד התפוגג, המוות הפך למשהו שצריך לקרות, כדי לפנות מקום לעוד מישהו ולמנוע סבל אינסופי (מעניין אם קרה משהו מיוחד באותו היום שעורר את כל המחשבות האלה).

וכאן, עכשיו, אני עדיין חי (מי תאר לעצמו).

(מוזר שנדרשים כל כך הרבה צעדים רק כדי לקבל את התחושה שהנה, פסעת אחד קדימה)