הברכה שהיא כל כך מחכה לה, לא תבוא ממנו, כמה שהיא מכירה את האגו הנפוח שלו. הוא ילך ויבוא ויתבשל באודם הגחלים ויִימָנע ממנה. יש משהו בקול שלה שגורם לו להתרכך, אד מבושם שמציף אותו מכל עבר, עוטף וזורם ממנה אליו, מחלחל בין סדקי מלבושיו ואיבריו. היא זוכרת שחייכה כל פעם מחדש למראה נימיו המתקרמלים מבעד לעורו השקוף ומתמזגים במרקם חמימות עיניו, מאוחר יותר הבחינה ברעד בזוית שפתיו שחשף עולמו למולה וצחקה בקול, אולי משום שהייתה נבוכה ממנו.

הבוקר פקח את עיניו בידיעה שהיא מחכה לשמוע את קולו, זמן רב חלף מאז החליט להתנתק ממנה, איפס את מונה הרגשות כשהוא דוחק אותם עמוק לפינה נידחת, דוחס באגרופיו פנימה, נועל בסוגר ובריח ולא מעז להביט אחור. הוא עשה את דרכו מהמיטה החמה למקלחת הסמוכה לאחר שהציץ בשעונו כהרגלו, עדיין אפוף תחושת עמימות בלתי מובנת. זרם המים החמים שהכה בראשו הותיר אותו כמעט חסר נשימה, הוא נצמד אל החלון הקרוב ופתח אותו בחוזקה, שואף לריאותיו את קרירות הבוקר ונושף. ידיו אוחזות בראשו ועיניו העצומות מכוונות מחשבה, ניחוח המים שוטף את כתפיו, מה לו הבוקר נמהר ומהרהר? בעוד כמחצית השעה יהיה כבר במשרדו, בעיר הסואנת ללא ליאות, ודאי לא יזכור דבר, משכנע את עצמו כעת.

מהקומה השמינית במגדל רב קומות הוא צופה על מגדלי העיר הפזורים סביב, נוצצים באור השמש ומהווים את רחובות הליבה ומרכז העסקים הראשי של תל אביב. תמצית לו"ז הבוקר יחכה על שולחנו, ערימת הניירת מימין תמתין לתשומת ליבו בצהרי היום המאוחרים. צלצול הטלפון יהדהד בחדרים הסמוכים, ואצלו זמזום הנייד לא יירגע. בטרם יחל סדר פגישותיו לשניות בודדות, יסגור את דלת הזכוכית בחדרו ויגיף גלילת תריסים אפורה צמודה לה. ימשיך ויצעד לשולחנו, יאתר לחצן סודי בטבורי השולחן ויפתח מגירה סמויה. רק מבט עיניים חטוף בלי נגיעות של ממש, ספר מעליו פנקס כתובות ותמונה, ציוד קשר, רישיון נהיגה ותעודות זהות מזויפות, מחשב כף יד, שני מכשירי טלפון נייד, כהרף ישיב את הכול לקדמותו ויעזוב את החדר.

כעת יעבור בין האגפים, ירד במעלית לקומת הכניסה, יחצה במעבר חציה את הכביש יחלוף על פני שני רחובות מקבילים יכנס למגדל סמוך מוכר לקומה חמישית. שתי פגישות אולי אחת נוספת לא מתוכננת, שיחות טלפון מהירות, מספר לגימות מקפה חם/קר, לחיצות יד וטפיחות על השכם, הקשבה עמוקה גם להערות ומליצות, צילום חזותי של שפת הגוף, כל פרט נקלט, הוא ידע לעשות ממכלול הנאמר את הסינון הראשוני ועיבודו.

מחצית היום וקצת אחרי, תחושת כבדות לאחר ארוחת הצהרים, הוא שב לחדרו, הטלפונים לא מרפים מלצלצל, אחד החברים נכנס ומציע קפה ועוגה. הם לוגמים יחד ומתבוננים בנוף התל אביבי. היש מצב למעט שקט? יהרהר בינו לבין עצמו, ותוך כדי כך ישלח חיוכים ויריץ דאחקות בשפת עמך פה ושם, דקות של הבל וצחוק ככיסוי מאלף. כשישוב להיות לבדו יתחבר למחשב ויזדהה בטביעת אצבע, ראשית יעיין בערימת הניירת מהבוקר אשר לרוב אין בה שימוש והיא מוצאת את דרכה לגריסה מהירה ויכנס למאגר הנתונים שממתין לו. ברפרוף ייבחן את הכתבות והמסרים שנשלחו אליו, חלקם הגדול יימחק, לאחרים ישיב תגובה בגוף המסר בצבע גופן שונה הבא להדגיש או לבאר. שאר הדברים יבדקו שעות ארוכות אל תוך הלילה לכשישוב אל ביתו. כשירים את ראשו השעון שעל שולחנו יראה את השעה 07:00, כבר ערב אור היום ידעך מעט, כתמי שקיעה יצבעו את העיר הסואנת, שקט יחסי אופף את הסביבה הקרובה אליו, רוב חבריו יצאו את המשרד כבר שעות קודם, מדי פעם נשמע צלצול טלפון בחדרים הסמוכים.

עייפות ופיהוקים קלים יעטפו אותו, כעת ירשה לעצמו להביט את תוך המגירה הסמויה בשנית, הפעם בנחת. עיניו יתמקדו בתמונה המונחת בפתחה, הוא יזכור את הסיטואציה בה ניתנה לו, אצבעותיו ינועו על פניה, רוח קרירה מלטפת את עורפו, צמרמורת אוחזת בו. אלה רגעים שבהם שמח כי ימצא לבדו, איש לא יוכל לבחון תנועותיו, אצבעות ידו לשות את מצחו וגולשות באחת לסנטרו, לבסוף ישען על כף ידו וייאנח, פירורי חיים.

תחושת פרפור פועמת בו כאשר הוא הופך את התמונה, מכווץ את מצחו ומביט בקוד הצרוף H20B12D57 איך לא עלה בדעתו? פעם חשב שלא ישכח לעולם. דמעה מבצבצת בזוית עינו, כמה הוא שונא את עצמו ברגעים אלה, הוא מחזיר את התמונה למקומה ונועל את המגירה, דלת המשרד נטרקת אחריו. בחוץ החשיך כבר שעות, הנסיעה הביתה לא תארך זמן רב, מילים שיישנן לעצמו לכתוב לה מתפזרות בעוצמה מול דמותה המרצדת באור פנסי המכוניות החולפות על פניו. אולי זה לא אמור לקרות, מפליא אותו הבלבול שמשתלט עליו ומשבש את דעתו, דקות והוא יגיע לחצר ביתו, קיווה להספיק בטרם חצות הליל, לרגע הוא מבחין שוב בחיוכה אליו המתריס משהו למולו.

עוד שנה חולפת, היא מחייכת מול אוסף הברכות והפרחים שנשלחו משעות הבוקר אליה, עדיין קיוותה למצוא ביניהם את ברכתו.  ימ...ים חוצים ליבה...  

© כל הזכויות שמורות לאוֹצֶרֶת נְשִׁימָה