לאחר הפוגת מה, החלטת הממשלה משלשום בעניין קצבאות הבטחת הכנסה, התסיסה מחדש את מיצי שנאת התורה ולומדיה, השוכנים בבטנם של עמי הארצות. מעבר לשימושים פוליטיים נקלים בקרב מפלגות ואישים פוליטיים החושבים להיבנות מהשיסוי, שוב עלתה התערבותם הבלתי נסבלת של הסטודנטים הטוענים לאפליה בהשראת בג״ץ  לא כבסיס לשיפור בתנאיהם הם - אלא כתביעה לגזילת כבשת הרש, ממשפחותיהם המסורות של האברכים.

למרות התלהבותם הנמרצת, יש לציין, שלא הם המציאו את הגלגל. כל הטיעונים העולים בנושא זה, אינם חדשים כלל ועיקר, וכדוגמתם בדיוק נמרץ, נשמעו מאז ומעולם מפי שונאי התורה לדורותיהם. תמיד חשב מי שחשב, שהנה סוף סוף באה שעת הכושר, לתקוף ולהזיק את בני התורה המסולאים בפז. את תוצאות המאבקים הללו, רואים אנו כיום בפריחתו המופלאה של עולם התורה על אף הכל, בתקווה, שכך ימשכו הדברים אם רק נהיה ראויים למעשי אבותינו.

אחד מציוני הדרך במלחמה זו האין סופית, היה לעת סיום השואה האיומה, שגם לאחריה התעורר מחדש הפולמוס אודות מהותם של לומדי התורה. על רקע זה, נותרה לנו עדותו של הגאון רבי יונה ברומברג זצ״ל - משרידי בני ישיבות ליטא, שיסדו באירופה ישיבות לשארית הפליטה אחרי המלחמה - כפי שנמסרה מפיו למכון ״מורשת הישיבות״ ופורסמה בספר ״ובכל זאת שמך לא שכחנו״:
הג׳וינט היה מחלק חבילות מזון לסטודנטים יהודיים מהפליטים, ונציגיהם באירופה סרבו להעניקם גם לבחורי הישיבות, בטענה שהם רק ״באנק קוועצ׳ערס״ (כובשי ספסלים - ביטוי משכילי ידוע לזלזול בבחורי הישיבות), ולא סטודנטים אמיתיים. מנהלי כמה ישיבות לשארית הפליטה, מינו אותי לשליח אל הועד היושב שם בגרמניה, על מנת לתבוע את זכותנו לקבלת מזון. נסעתי ודברתי אז לפני האסיפה של חברי הועד המכונס שם, וסיפרתי להם סיפור שאירע לרב סניעג, מי שהיה הרב הראשי של צבא ליטא, ואחרי המלחמה נתמנה לרבה של קובנא.

הנאצים ימ״ש בנו מחנה עבודה למרגלות גבעה פלונית, שעליה עברה מסילת הברזל, וכל רכבת עם יהודים שהגיע למקום עצרה בראש הגבעה, ומשם השליכו את האנשים להתגלגל אל מרגלותיה, ישר אל המחנה. משהסתימה המלחמה, שוב הגיע רכבת אל המקום. הפעם עמוסת חבילות מזון עבור שרידי החרב שנותרו במחנה. ושוב מתעוררת הבעיה של רכבת למעלה ומחנה למטה. אז העבירו הודעה לכל הפליטים, כי מי שיעלה במעלה הגבעה אל הרכבת, יזכה בארבע חבילות.

אחד השרידים, הרב סניעג הנ״ל, שהיה חלוש מאוד ולא היה מסוגל לטפס על הגבעה, פנה לבחור צעיר שנקלע בדרכו וביקש ממנו, ״הלווה לי חבילה אחת משלך, ואחרי שאוכל משהו ואתחזק, אעלה לקבל את חבילותי ואשיב לך חזרה״. אך הצעיר סירב.

את הסיפור אני יודע ממקור ראשון, מפי הצעיר עצמו! שאמר לי: ״אתה חושב שנתתי לו? ודאי שלא!״ וגם סיים: ״כך הפכנו מבני אדם לחיות רעות...״.

המשכתי ואמרתי לחברי הועד: כעת
אספר לכם, מעשה אחר שאירע במחנה עבודה נאצי.

יום אחד ראה אסיר יהודי בשם גרשון ליבמן, שגוררים יהודי בשם יואל זוילער ברגליו אל תוך חדר המתים של המחנה. כוונתי הייתה לגה״צ רבי גרשון ליבמן, אחד מגדולי תלמידי נובהרדוק.

רבי גרשון נכנס לבדוק אחריהם, וגילה, כי זוילער עדיין חי ונושם. בו בזמן הוא שומע את הכרוז על חלוקת המרק לאסירים. את מנתו של יואל זוילער כבר לא נתנו, כי בעיניהם נחשב למת. אבל גרשון עצמו קיבל מנה כמו כולם. לקח גרשון את הצלחת האחת שלו, שכל כך נזקק לה למחייתו, הזדרז אל חדר המתים, וישב להאכיל את יואל זוילער בכפית, אט אט, עד שהתחזק ושב לחיים. אחר כך תמך בו והוציא אותו מחדר המתים חי.

סיפרתי להם (לאנשי הג׳וינט) את שני הסיפורים, זה לעומת זה, והוספתי: הצעיר הראשון היה סטודנט, ואילו השני היה בחור ישיבה! המטרה הייתה ברורה, וגם הובנה על ידם. בעוד אתם דנים פה מי נחשב ל״סטודנט״ ומי לא, השאלה האמיתית היא מיהו ״בן־אדם״ ומי לא!

בו במקום הועברה ההחלטה להתחיל לחלק את החבילות גם לבני הישיבות.

ומי דחק לכך? יושב ראש האסיפה של הג׳וינט, אשר הוא עצמו היה הסטודנט שסירב להלוות לרב סניעג את חבילת המזון... בעבר הוא סיפר לי את הסיפור, בבקשו להמחיש עד היכן התדרדרו הבריות בהשפעת האכזריות הנאצית, להתנהג איש לרעהו ״כמו חיות״, כלשונו. מסתבר אפוא, שמתוך החשש שאם אמשיך לדבר, עוד אגלה מיהו הסטודנט הצעיר, הזדרז הלה לאשר לנו את קבלת החבילות, בטרם יתגלה לחבריו בקלונו...
עד כאן דברי רבי יונה ברומברג.
הבה אפוא נשים את הדברים על השולחן: ציבור הסטודנטים אינו בעל דברים מולנו לשום עניין, ודאי שלא לשאלת מהותם של הלומדים או הלימודים. גם לשיטתם הם, כל האנלוגיה מתבססת מלאכותית על נושא הקיפוח כביכול. בעניין דנן כבר כתבנו בעבר בטור זה, שטענת קיפוחם של סטודנטים בשל כך שאין להם שלשה ילדים למצער, דומה לטענה של החרדים (שכמובן מעולם לא עלה על דעת איש לטעון למעשה), על קיפוחם בקצבאות של מה שקרוי אצלם ״חד־הוריות״.

עם זאת, מוכנים אנו להתמודדות עם החילוניות בכללותה, בשאלה מהו אדם. גם בעניין זה לא נרחיק לכת להכללות מיותרות. רק נאמר, שכל כולו של אורח חיים זה והחינוך הננקט בקרבו, נועד להתרחק כמה שאפשר מהמונח ״בן אדם״, ועד כמה שישנם כאלו העונים להגדרה זאת חרף מה שהם עוברים, יש לראות בהם בבחינת כישלון חינוכי חילוני. יעידו על כך כותרות החדשות ומהלך חיי ההפקר הנראה לעיני כל בר דעת ברחובותיה של מדינת ישראל. לא כן אורח החיים של שומרי התורה, שכל כולו מיועד להביא את האדם לדרגה האנושית הגבוהה ביותר.

אכן צורת התערבותם של קבוצות הסטודנטים המשתתפות במסע ההסתה נגד בני הישיבות, על טיעוני הקיפוח הכוזבים והבזויים שלהם, שכל כולה של מטרתם רק לשלול פת לחם מהזולת -מעידה כאלף עדים על מידת אחיזתם של הנוקטים בה, בהגדרתם כבני אדם...