לאמא שלי יש היום יומולדת (ככה כותבים את זה לא להתווכח איתי). וכמעט בכל יום, לא כל שכן ביומולדת אני חושבת על הקשר המיוחד שיש לי איתה, על הקשר שאני מקווה שיום אחד יהיה לי עם ילדיי. זה לא כזה מובן מאליו, גיל ההתבגרות, פערי הדורות, החיים, הרצון שלנו להשתחרר, הרצון של ההורים להחזיק עוד קצת את חבל הטבור, כל אלו מקשים על היותו של הקשר הזה כה מיוחד. כמעט בלתי אפשרי ובלתי נתפס.
ואכן, לא תמיד היו כך פני הדברים. עם זאת, היום, לא עובר יום מבלי שאדבר איתה מספר פעמים, לא עובר שבוע מבלי שיהיו בו מספר שיחות ליליות אחרי שכולם כבר הלכו לישון ואני ואמי משוחחות ממרחק 120 ק"מ במרפסת. היא הלילה טוב שלי. היא זו שנתנה לי את היכולת להגיד לילדים שלי לילה טוב עם חיוך, למרות שעוד שנייה אני מתפוצצת עליהם. היא אמא.
כמו ילדה קטנה אני מבינה כי זכיתי במתנה המושלמת מכל, לא רק ליומולדתי אלא לחיים בכלל. זכיתי באמא, שהיא אדם מדהים. אישה שורדת שתעשה הכל עבור ילדיה ואין זה משנה באיזה גיל. מי שלא משכיל לראות זאת כנראה שעיוור הוא. פעם חשבתי שיש רק סוג אחד של נתינה – זה שאני רוצה. היום אני מבינה כי לכל דבר פרשנויות אחרות, תובנות, כאבים, ומכאן אף אהבות ונתינות שונות. רגשיות, לא חומריות – שערכן גבוה בהרבה יותר. ועל כך אמא – תודה.
|