"לעשות לה את היום!" ~ ♥ ~
בהתרוננות לב הבאה כאשר נחישות מביסה דחיינות ומטלה מאוסה אוטוטו תתגמד ותהפוך לנחלת העבר, לקחתי לי את הזמן והקדמתי להגיע אל מרכזה הסואן של העיר, בדרכי לבניין משרדים.
מתעכבת כאן לרגע כדי להתבונן בביטוי המתורגם מאנגלית בקשר לזמן. מאיפה אנחנו לוקחים אותו לנו, את הזמן הזה? הלוא אין מִכרֶה ציבורי, להעלות ממעמקיו זמן נוסף כשזה חסר. אם "לקחתי לי את הזמן", הרי ממאגר חיי נטלתי ורק המרתי מקום ועשייה באחרים.
חלפתי לאיטי על פני נרדפי-הזמן-להספיק, לעבר המדרחוב. מבין ההמון השוקק, צדה עיני את גבהּ של קשישה קטנה מניחה נרתיק כינור בלה על גדר לבנים. כשהפנתה את פניה הקמוטים, אמדתי את גילה כנושק לשמונים, מתקדם לציון העשור הבא. יציבתה האיתנה והנינוחות שהפגינה בכל תנועותיה, העידו כי בת בית היא במקום הפרוץ הזה ופעימות ליבי כבר הלמו את רעיון הפתע שעלה בי: "לעשות לה את היום"!
גם כאן מקום להרהר במשמעו של הביטוי. הלוא כתוב בפירוש מי עשה את היום, לכולנו, "זה" שברא את האור...! אז איך בת תמותה "תעשה למישהו את היום"...? ידענו לא פעם ימים מוארים בזיווה של חמה, שלפתע חשכו עלינו. אפשר אבל שלפחות פעם אחת הזדמן אז מישהו ששכמו הייתה לכם משען, נוכחותו - תקווה וחיוכו – פנס... לצד המאור הגדול והמאור הקטן שבשמיים, כאן, על הארץ שניתנה לבני האדם, אני רשאית הלוא בכל רגע שאבחר, להאיר ו"לעשות את היום" למזדמן בדרכי...
פניתי אליה במילה הבינלאומית, "מוסיקה", מלוּוה בתנועת בקשה, המובנת אף היא בכל קצווי ארץ. סבר פניי נענה מיידית בחיוך חושף שיניים זקנות, כשהצדדיות בהן זכו מזמן למלכות והוכתרו בזהב. נטלה את הכינור השרוט שבוהקו אבד מזמן עם בוהקה.
ליהגה משהו ברוסית, הצעתי יידיש וכבר ששה להציג את המיטב ממרכולתה המוסיקלית: "עיניים שחורות", כמובן, אבל גם צ'ייקובסקי ויוהאן שטראוס, עליו התעקשה במיוחד ובעצם מדוע לא?! מה מתאים יותר ללוות ראשיתו של יום בלבנט מוואלס וינאי?! התיישבה כמעט בניתור על גדר האבנים, כשהכינור מיוצב לה על כתפה הגרמית והקשת מונפת כמנצחת, תרתי משמע.
ככל שחיפשתי בין הצלילים, נותרו רק כמה עצים מ"יערות וינה" ומכוס היין של האופרטה, אך כתמים דביקים על מפה בלויה... כאב צובט פשט בי על המוסיקה החרופה והנכלמת, על הקשישה הפתטית שאינה מוותרת, גם כשהאותות כה ברורים שהחיים הולכים ומוותרים עליה וגם על עצמי, על רגע של חלום תמים שהתנפץ באוזניי.
עברה בחתף מנעימה לנעימה ולא הסירה ממני עיניים כלות לרצות. כשהרגשתי שלא אוכל עוד לשמור על החיוך המשתדל לרצותה, הנחתי בנרתיק הכינור שטר, ש"עשה לה את היום" ונפרדתי מעליה... הגם שהלכה והתעממה נגינתה, עם שהתערבלה בשאון ההמון, אוזניי המכוונות עדיין לייחד את צליליה, עד העיקול שבמעלה הרחוב . ~ ♥ ~ לפני שנים רבות, ניצבתי מול כנרית רחוב אחרת, צעירה ונאה, מאותה תפוצה. עיניה העצובות לא שינו מבען גם כשניגנה שיר עם עליז ממכורתה. כעבור יומיים נולד שיר פשוט, מעט ארכאי אולי, שטרם מצא מלחין רגיש. ♥ נגנית רחוב
ברחוב הומה ניצבת / נגנית עם כינורה על עוברים חולפים עוגבת / רק מעט מסתכלים לעברה. בקלילות תאחז בקשת / ופניה מחייכות היא דולה מן המורשת / שיר נוגה שמזכיר נשכחות.
את הלב / את היד נא פיתחו להמתיק את יומכם, כי השיר / יתנגן וילך עוד הלאה איתכם.
מן הבוקר עד הערב / בין כתף ובין סנטר הכינור מרטיט בלי הרף / היא תמשיך כך ולא תוותר. כשיוצאים אחרי הסרט / בחצות עודנה שם לביתה לא ממהרת / מי יודע אם יש לה לאן.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ חלפו מספר שבועות ורני, [רנבו2], הרים את הכפפה חיבר נעימה ענוגה במקצב הוואלס והריהו מושר בקולו הנפלא!
.
|