כשהטלפון הפסיק לצלצל, היא הבינה שהכול נשאר אותו הדבר.

שוב הביטה בתיבה. היא הייתה ריקה.

היא נזכרה בליל אמש. נזכרה וכמו תמיד בכתה.

הוא פגש אותה באחד מאתרי ההיכרויות הרבים שלהם הייתה מנויה. שלח לה הודעת מערכת: "בא לך לוותר על המשחקים ולהתחיל להתקדם?"

למרות ניסיונה המר, ולמרות שלא פעם נפגעה, היא לא התייאשה. היא כל כך רצתה.

אפילו תמונה לא העזה לבקש. ביקשה רק שיגיד רק איפה ומתי. היא כבר תגיע, היא תהיה שם בזמן.

באותו היום הייתה מלאה בתקווה. הקדימה את יציאתה מהעבודה וביטלה את הפגישה המתוכננת עם אחותה. בדרכה לביתה עברה בקניון הקרוב וקנתה במיטב כספה חצאית יפיפייה ויקרה, הרבה מעבר ליכולתה. כשהגיעה לביתה עשתה את כל מה שאפשר בשביל להיראות מדהימה.

אורית כרגיל נזפה בה. אמרה לה שהיא כמה רמות מעליו, שהיא פתטית, מעוררת רחמים, ושהכיסופים העלובים שלה הם אלו שמבריחים ממנה את כל מה שהיא באמת רוצה. היא חייכה. הייתה כל כך אופטימית, מלאה בצפייה, בחרה לראות בכל זיק קטן של תיקווה כאילו אלוהים אישית שלח אותו במיוחד בשבילה.

וכמו בכל אותם "ימי הדייטים", היא דמיינה.

דמיינה איך בתחילת הפגישה היא ייתן לה נשיקה. נשיקה עדינה, בלחי, מהסוג היפה, מהסוג שמעביר הבטחה.

ואז יביט בה בהתעניינות רבה. יקשיב בשקיקה לכל מה שתאמר: לסיפורים על חבריה מהעבודה, על משפחתה, על אחייניה המדהימים, על תקוותיה לחיים נפלאים, ובעיקר על בשלותה ורצונה העז להקים משפחה.

ובאמצע הפגישה, לאחר שיבין ש"היא האחת", ציירה בדמיונה כשחיוך מרוח על פרצופה איך יביט לתוך עיניה ובקול שקט יאמר: "את יפה".

היא עצרה לרגע, הצטמררה מעונג, וחזרה לדמיין את סופה של הפגישה. דמיינה אך אז, לאחר שתבהיר לו שאצלה אין סקס בפגישה הראשונה, תיפרד ממנו בנשיקה סוערת מול פתח ביתה, ובתוך אותה הסערה הוא ישביע אותה שתהיה פגישה שנייה.

הם נפגשו. הוא נראה פחות יפה ממה שדמיינה. בשנייה הראשונה היא אפילו חשבה שהוא קצת מכוער, אבל אז הבחינה בשפתיים שלו. הם הזכירו את של קובי - החתיך של השכבה.

כולן רצו אותו, כולן חיזרו אחריו, כל הזמן דיברו רק עליו. היא נזכרה בגאווה איך דווקא היא, שלא הייתה מ"המקובלות" בשכבה, דווקא היא זכתה בו. כן היא! היא מכולן. אמנם לשבועיים בלבד, אבל איזה שבועיים, אוהההה.

בשבוע הראשון הוא הציף אותה באהבה והרים אותה לשחקים. לראשונה בחייה הרגישה "אישה יפה".

ובשבוע השני, אוי איזה שבוע! הוא לימד אותה את הסודות האמיתיים של האהבה.

היה שם מין סוער, היא עשתה את כל מה שרצה, הייתה בטוחה שכך תזכה בו, חשבה שסוף סוף תוכל לומר לכולם שהיא "תפוסה".

זה ניגמר.

היום הוא נשוי. היא חיפשה אותו בפייסבוק ושלחה שלוש הודעות.

לא הייתה תשובה.

היא הביטה בשפתיים של גלעד, חשבה על קובי ואמרה לעצמה שעם שפתיים כל כך יפות השאר לא כל כך נורא.

הוא התחיל לדבר.

הוא דיבר ודיבר בלי הפסקה. מדי פעם ניסתה להשחיל מילה, מדי פעם ניסתה לדבר קצת על עצמה, אבל הוא לא נתן. כל מה שאמרה הזכיר לו סיפורים רבים ו"מפוארים" על עברו "עטור התהילה".

בהתחלה זה קצת הפריע, אפילו קצת התאכזבה, אבל מהר מאוד הבינה שעדיף גבר מדבר על כזה שיושב כל היום מול הטלוויזיה ושותק.

כך לפחות תהיה שימחה בבית, כל לפחות יהיה ביתה מלא באהבה.

בסוף הוא שתק והתחיל לשלוח הודעות בנייד. בהתחלה בעדינות מתחת לשולחן ואחר כך מול פניה, בלי שום בושה. הוא התנצל על זה, אמר שחייב לטפל בדברים דחופים של עבודה. אחר כך אמר לה שהוא חייב לעשות טלפון דחוף, קם והלך לפינה.

היא נותרה לבדה. בשולחן שלידה ישבו זוג אוהבים. הם אחזו ידיים וחייכו, מדי פעם הוא התכופף ונתן לה נשיקה. בשולחן אחר ישב אב עם בתו. היא עשתה לו פרצופים והוא עם מבט מעט מובך החזיר לה וצחק. בשולחן שמאחור ישבה משפחה גדולה. כמה רעש שהם עשו. חשבה שזה בלתי נסבל וקינאה.

הוא חזר. אמר שחייב ללכת וביקש את החשבון. הם יצאו לרחוב. לפני שנפרדו שאלה אם הוא רוצה את מספר הטלפון שלה. הוא אמר שיש לו ושבקרוב יתקשר.

היא הלכה לבדה לכיוון ביתה. היה קר והתחיל לרדת גשם. לא הייתה לה מטריה ולכן היא החישה את צעדיה. מכונית שעברה בשלולית לידה העיפה בוץ לכיוון החצאית שלה. ברגע הראשון כעסה. לאחר מכן נרגעה.

אמרה לעצמה: "בסוף הכול יורד בכביסה".