יש משהו קורע לב במישהו שנמצא בשיא ההתאהבות כשהצד השני מחליט שנגמר. תחושת אכזבה, חוסר אונים, הידיעה שאי אפשר לשנות והדבר יוצא משליטתנו. יש משהו עוד יותר קורע לב (מה שמביא אותי לתהייה- האם לב הינו כמו נייר? ניתן לקרוע בו קרעים גדולים וקטנים?) במישהו שמצהיר חד משמעית שהוא בהחלט בעניין שלי אבל עוזב בכל זאת בגלל הסיכוי שאעבור לחלק אחר בארץ, וזאת רק אחרי שנה מהיום, כשהספקנו לעבור בסה"כ 7 פגישות משותפות. הוא רוצה לבנות את עתידו, ולמצוא מישהי רצינית לחלוק אותו איתו, ומהסיבה הזו כל סיכוי קל שמשהו יחבל בתוכנית פוסל את המועמדת מראש. ככה.
אולי הייתי צריכה להריח את זה בפגישה הרביעית, כשאמר שחש צער על מעברי ה"מתקרב" (עוד שנה, אלוהים, שנה שלמה, וגם זה לא בטוח), ומאז המצב רק התדרדר. לא הייתי עיוורת, קראתי את הריחוק המתרחש בזמן שנשאר, ובפגישות ההולכות ומאבדות עניין לשנינו. מצד אחד נטיתי להאמין לבחור, הוא נשמע אמיתי והרציונל הזה נשמע חלק ממנו. כשדיברנו על כל העניין זיהיתי מצוקה והיסוסים בהחלטה שלו, הוא התייעץ עם חבר שכבר הספיק להכיר אותי והצדיק אותי, שאמרתי שהאהבה תגשר על הכל, בבוא הזמן (כשהפער לגישור נעוץ בסה"כ בכ40 דקות נסיעה ממקום הימצאי למקום מגוריו, בבוא העת). הוא אפילו התייעץ עם אמא שלו שהסכימה איתו, ובאמת איזו אמא פולניה לא תסכים עם הבן שרוצה להפסיק לבזבז זמן על בחורות שיכולות לנטוש ולא מוכנות להתחייב שיישארו לנצח. (נצח שכולל חתונה וילדים, כי בגיל 26 כבר לחוץ ובוער). מצד שני, ידעתי על בשרי שכשמישהו רוצה הוא נשאר, וכשמישהו לא רוצה הוא הולך, ככה פשוט. אם הבחור הולך, הוא כנראה בניגוד לדבריו כבר לא שם איתי. היה לי קשה להאמין שהרציונל הדפוק יגרום למישהו ללכת ממושא התאהבותו, בעיקר כשמדובר בנערה מקסימה ואלמותית שכמותי. אחרי השיחה הארוכה בעניין החלטתי שאני לא מחכה להחלטתו וחותכת בעצמי. כעבור יומיים הגיע מכתב פרידה ארוך מהוסס ומפורט, עם החלטה שלו, שלא הייתי זקוקה לה בשביל להחליט להמשיך הלאה. מחקתי את המספר שלו מהפלאפון, מחקתי את כל ההודעות הנכנסות ואת כל ההודעות היוצאות, מחקתי את כל התמונות שהיו לי ממנו על המחשב, את כל המיילים ששלח, את כל השירים ואת כל דפי המשבצות שהכילו תרגילי מתמטיקה שעזר לי לפתור. הכל לפח ולסל המיחזור המתרוקן. מחקתי את גירסת "I want you" של אלביס קוסטלו ששלח לי, ואחר כך גם את גירסת פיונה אפל לשיר הזה, ששלחתי אני לו. לא רציתי להאזין להם עוד, הם היו עבר קצר ומכאיב. ניסיתי בכל הכח להמשיך הלאה, להכיר בחורים אחרים ולשכח ממנו, אך בצד האחורי של הראש עדיין שכנה בבואתו, שהיתה עשויה מהאגו שלי בעיקר, שנפגע ממישהו שהלך.
כעבור חודש החלטתי לשחרר את החסימה שלו מהמסנג'ר. אני לא יודעת למה עשיתי את זה. הייתי אחרי כמה דייטים עם בחור חדש ונלהב, הרגשתי שאני מוכנה להתמודד עם שיחה איתו ושהרגש העז חלף. פניתי אליו. לא היה קשה להבחין בעצבות מבעד למשפטים ויום אחר כך שאלתי. הוא הודה שהוא חש חרטה שחתך. הייתי המומה. ידעתי אז שהוא היסס אבל חשבתי שהוא המשיך לחפש את אהבת חייו, זו שתהיה עיגול כתום, או משולש צהוב, זו שתתאים את עצמה למשבצת שהוא ייעד בשבילה, מי שזו לא תהיה. למעשה הייתי בטוחה שהוא בצורה הקרה ביותר חתר להמשיך הלאה ושכח אותי. עניין אותי אם הוא מתחרט רק עכשיו, כשפניתי אליו והזכרתי לו אותי, או שעוד אז אחרי שחתכנו הוא המשיך להתחבט בדבר. הוא אמר שהוא חשב עליי כל הזמן הזה. רק אחרי כמה ימים הבנתי שהוא חותר לחזור ל"יחד", סיפרתי את כל הסיפור לידיד שהחזיר אותי לקרקע וביטל יחד איתי במחי יד את שארית הרגשות למי שאסף את ליבי והשאיר אותו לאחר מכן סדוק בתחנת אוטובוס. המוח אמר שהכבוד שלי לא יכול לאפשר לדבר כזה לקרות שוב- משמע אני לא מתאהבת יותר בבחור שאכזב. ההחלטה היתה קשה, חסמתי ושחררתי אותו שוב ושוב מתוכנת המסרים הוירטואלית, עד שעבר לתקשורת בסלולרי ואז פשוט הפסקתי לענות.
לא מתחשק לי להיות סימן שאלה שמישהו בוחר אם להפוך אותו לסימן קריאה או להעלים אותו כליל. המוח החליט, והלב הלך אחריו, זה היה נפלא בעיניי. לא פשוט להילחם נגד הרצונות, בעיקר כשמדובר באהבה ואגו. לא פשוט לשים את עצמינו למעלה ולהחליט מה אנחנו שווים ואיזה יחס אנחנו מוכנים או לא מוכנים לספוג. קשה להחליט שמגיע לנו יותר. אני החלטתי, ואין מאושרת ממני על כך. |