אמא,

הצורך להנציח את שמך החל לבעור בי לפני שנתיים. היה לי ברור שלא אהיה שקטה עד שאמצא את הדרך המתאימה. אבל לא היה לי רעיון.

לא הצלחתי לחשוב מה ידבר בשמך. מה באמת יזכיר אותך ולא יהיה רק עוד אנדרטה. גינה ציבורית? חדר באיזו ספריה או בבית ספר? תרומה על שמך למחלקה בבית חולים? אלה דברים שמקובל לעשות אבל לא הרגישו לי נכון.

לפני שלושה חודשים לרגל מה שהיה אמור להיות יום הולדתך ה-63 בהשראת רועי, עלה לי הרעיון לפתוח לזכרך עמוד בפייסבוק. רעיון אולי לא הכי מקורי אבל מרגע הקמתו מצליח לשרת את המטרה הרבה מעבר לציפיות שלי.

באופן טבעי ביותר קראתי לעמוד "אמא שלי היתה אומרת", שזה לא רק משפט ששמעתי אותך אומרת שוב ושוב, זה משפט שמאפשר למי שלא הכיר אותך, לעשות זאת, ברמה זו או אחרת, דרך המשפטים שלך. בעמוד אני מזמינה אנשים לכתוב משפטים שהאמהות שלהם היו או עדין אומרות ומוסיפה כמובן כל הזמן משפטים שלך. לאט לאט נבנה שם עמוד מצחיק ובעיקר אותנטי מאוד.

רב האנשים שהצטרפו לעמוד לא מודעים למשמעות שלו, או לסיבה לשמה הוקם. הרעיון של משפטים שכל האמהות אומרות מצא חן בעיניהם והם הצטרפו, ובעיני זה נהדר. מבחינתם זה פשוט עמוד מצחיק, שהם מזדהים עם הנאמר בו וכיף להם לחזור אליו מדי פעם. מבחינתי, הצלחתי ליצור סביבה נעימה, דרכה האנשים האלה זוכים להכיר אותך קצת, לראות איזו אישה חכמה ומיוחדת היית.

הוכחה לכך, אותה בחורה ששאלה אותי בתמימות אם אפשר לשנות את שם העמוד מלשון עבר ללשון הווה. "אמא שלי אומרת", במקום "אמא שלי היתה אומרת". הסברתי לה שהלוואי ויכולתי אבל העמוד מוקדש לך, ואת, כך רצה הגורל כבר לא "אומרת".

לאט לאט הצטברו שם משפטים מכל הסוגים. החל מפילוסופיה על החיים: "החיים זה לא שחור ולבן יש גם הרבה אפור", דרך עיצות: "מותר לעשות טעויות, אבל מותר גם ללמוד מנסיונם של אחרים",  משפטים מצחיקים: "מסתכלים עם העיניים, לא עם הידיים", משפטים שכל האמהות אומרות: "עד החתונה זה יעבור...", משפטים פולניים: "לא באים בידיים ריקות", "אם היית מקשיבה לי, זה לא היה קורה", ובעיקר המון משפטים יומיומיים: "אל תאכלי- אבל לפחות תטעמי","קומי!!!! (באמצע שנה"צ מתוק) את לא תצליחי להירדם בלילה", "תחשבי טוב טוב אם לא שכחת משהו (כל פעם שיצאתי מהבית)"." כואב לך הראש? קחי כדור", "כואב לך הראש? זה כי לא אכלת". ועוד ועוד.

עבורי הקמת העמוד פתחה מקום שננעל ככל הנראה מיד עם עזיבתך הפתאומית. עכשיו הכל חוזר אלי. אני שומעת אותך מדברת איתי, אני עונה לך ואנחנו מנהלות שיחות. המשפטים שלך מלווים אותי ביום יום, אני יודעת בדיוק מה היית אומרת לו היית כאן לידי. העמוד הזה עוזר לי למלא, ולו במעט, את החלל העצום שהשארת עם לכתך. טוב לי שאני מצליחה להיזכר בך גם ממקום שמח ולא רק מתוך עצב וכאב.

עכשיו אני זאת שאומרת "אמא שלי היתה אומרת".

צירוף כל הנסיבות הבהיר לי שזה בדיוק מה שחיפשתי. דרך הומוריסטית אינטראקטיבית שתאפשר לי לחוות אותך שוב, עם חיוך על הפנים ובמקומות הכי יומיומיים.

אמא, היום אנחנו מציינים שנתיים למותך.